ישראלים לא יכולים לנהל לבד את המדינה

בימים אלה לא קל להיות נציג ישראלי בעולם. האירועים במדינה לא מחמיאים לה ולנו, ולפיכך נדרשים הנציגים למקוריות ולמציאת ניסוחים מתפתלים כדי להסביר ולפרש את המציאות הישראלית לעיניים ולאוזניים זרות.

הדבר קשה אף יותר כשמדובר בהסברים שניתנים לחברי הקהילה היהודית, שמרגישים חיבור עז למדינה. אלה "לוקחים קשה" את האירועים ומחפשים נחמה בקרב חברי קהילתם. ימים אלה מדגישים את מערכת היחסים המורכבת שבין הקהילה היהודית בארה"ב לבין החברה הישראלית.

שנים ארוכות של מערכת יחסים פילנתרופית בין קהילה זו ובין ישראל הביאו לדפוס יחסים של דוד עשיר ורחוק שתומך בנו בכל מצב. כך נוצרה מערכת יחסים צפויה מאוד: מצד אחד האמריקנים תורמים מכספם ותומכים במדינת ישראל תמיכה עיוורת. בגלל מאפיינים תרבותיים ובעיקר בשל רגשות אשם גלותיים, הם הותירו אותנו הישראלים "לנהל את הבאסטה", תוך שהם משתאים מהחברה שעומדת מול אתגרים רבי שנים. עמדה זו הובילה לגיבוש עמדה מתנשאת של הישראלים, לפיה על האמריקנים להמשיך לתרום מבלי להתערב בענייני המדינה.

לפני 50 שנה היה קל לקיים מערכת יחסים שמבוססת על הכרה בגורל דומה. כך למשל חלקו סבי וסבו של בן גילי מארה"ב הרבה מהמשותף, כבנים לאותו עם. אך המכנה המשותף של ילדי ושל בני גילם בארה"ב כבר אינו כה גדול. המרחק ביניהם אינו רק גיאוגרפי, אלא בעיקר מרחק שמתבטא במערכת ערכית שונה לגבי המהות היהודית שלהם.

מנגנון חדש שיאפשר ליהודי הגולה להשפיע

לעומת זאת, למרות סטטיסטיקות לא מחמיאות על שיעורי התבוללות וחוסר החיבור ליהדות, עדיין כ-50% מהקהילה היהודית בארה"ב (מעל שלושה מיליון יהודים) מחוברים לקהילת בית הכנסת. גם בעניין זה אפשר להיות ביקורתיים ולטעון שרובם אינם "יהודים טובים", כי אינם נופלים לתוך הגדרת היהודי המוכרת לנו מתוך ההוויה הישראלית.

אבל צריך לזכור שאלה אנשים שללא קשר להשתייכותם לזרם מסויים - רפורמים, קונסרבטיבים או חלילה, אפילו רה-קונסטרקשליסטים או הומניסטיים - הם מקדישים מזמנם וממשאביהם כדי להיות מחוברים לקהילה היהודית ולשמור על זהות מובחנת. מדובר במספרים שבישראל אפילו בחגים לא זוכים לראות בבתי הכנסת.

ישראל נבנתה כמדינה יהודית, שמטרתה לשמש בית לכל יהודי העולם, שבו תיבנה חברה יהודית למופת. היום ניתן לומר שהמדינה היא עניין רציני מדי כדי להשאיר אותו לניהולם של ישראלים בלבד. בעידן של "הנהגה חלולה" חייבים לייסד מנגנון שייתן מקום לביטוי עמדות העולם היהודי לגבי המתרחש במדינה.

עלינו כישראלים לפתח פתיחות, לשמוע עמדות שונות משלנו. מצד שני יהדות העולם צריכה ל"עטוף" את תמיכתה באמירה ערכית ברורה וקולנית. אמירות כגון "הם לא גרים פה אז איזו זכות יש להם להגיד לנו איך לנהל את עניינינו" מהצד הישראלי, או "הבנים שלי לא משרתים בצבא, אז אני לא יכול לומר לישראלים איך לנהל את ענייניהם" מהצד האמריקני, צריכות להיעלם מנוף הדיאלוג בין הקהילות.

העובדה שלישראל אין שר רווחה במשך זמן רב כלכך היא לא רק נושא "ישראלי". זהו נושא "יהודי", יש בכך אמירה ערכית לגבי סדרי העדיפות הערכיים של החברה הישראלית. ואם זו החברה של המדינה היהודית, שאמורה להיות בית לכל יהודי העולם, אז ליהודי העולם צריכה להיות יכולת להשפיע על ערכיה וסדרי עדיפותה.

אם אנו מעוניינים רוצים שיהודי העולם יראו בישראל בית ולא רק מקלט לעיתות מצוקה, אנחנו חייבים לתת להם להרגיש בבית. לא מדובר בהתערבות במדיניות חוץ או בהחלטה על נסיגה משטחים, אלא בנושאים ערכיים מובהקים.

מהו המנגנון הנכון שבעזרתו ניתן לבצע זאת - אינני יודע. לצורך כך יש מספיק פורומים של מומחים והוגי דעות, אבל חייבים למצוא מנגנון לדיאלוג בנושאים ותחומים שונים, שבו יצליחו יהודי העולם לבטא את עמדותיהם על המתרחש אצלנו. חשוב מזה: שעמדות אלה תהיינה בעלות משמעות ומשקל בדיון הציבורי בישראל.