בורמה: על אגם קטן, יפה וגוסס

על אגם אינלה שמעתי שנים רבות לפני שהגעתי אליו. חבר שטייל בבורמה שלפני מיאנמר חזר מלא קסם ובעיקר לא חדל למלמל כיצד אנשי האגם חותרים בסירות באמצעות רגליהם. מקץ כמה שנים, כשהצלחתי להגיע אל המקום, הבנתי שהחבר ההוא ניחן בנשמה יתרה של דג קפוא. הוא לא הצליח בסיפורו להפיק אפילו אפס קצהו של תיאור היופי האמיתי של האגם. 

אז - שווקים על המים. כיום - מזבלה (צילומים: ספי בן יוסף)

ראשיתו, בלילה ההוא לפני יותר מ-15 שנים, חבטות משוט באפלה דמומה ומוחלטת. רק נשיפתה הכבדה של האישה שהשיטה את הסירה הקטנה, שבה נדחקתי יחד עם נזיר וכמה שקי חבילות, נשמעה מעל ראשי. יותר משעה בחושך, והסירה נחבטה קלות אל עמודי עץ שנשאו עליהם את משטח העץ הענק. עליו היה בנוי מנזר נא-פה-צ'אנג שהיה נמל הבית שלי בכל ימי שבתי באגם.

חתולים קופצים ונזירים ציוניים

מטיילי התרמיל מכל העולם מכירים את המנזר בשמו האידיוטי "מנזר החתולים הקופצים" כי מזה כמה שנים נזירי המקום מאלפים להנאתם חתולים מקומיים. תמורת מזון החתולים למדו לנתר דרך חישוקים. מעשה הקרקס התמים הזה מביא בעקבותיו מאות מטיילים בשנה, שמשלמים במיטב כספם, כדי לצלם את האיוולת החביבה הזו, ואף מותירים בקופת המנזר אי אילו מעות במטבע קשה, החסר כל כך במיאנמר המרודה.

זכרוני שלי מאז, מחוייך בשל אבותיהם של החתולים שהתנהגו אז ממש

 כצאצאיהם היום, הוא של האגם שהיה אז ריק מתרמילאים ומבתי מלון. המנזר פתח שעריו בפני כאכסניה, ותמורת שיחות ארוכות עם הנזירים זכיתי במחצלת, שמיכה וכילה, מחסה מפני יתושי האגם המפלצתיים.

לילותי עברו אז בכתיבה לאור נר ובשיחות עם הנזירים. אחד מהם היטיב אז מאחרים לקיים את הקשר המילולי איתי. הוא הראה לי בגאווה גדולה כרזה של משרד התיירות הישראלי ובה תצלום אוויר של מבצר הרודיון, לא רחוק מבית סאח'ור, על גבול מדבר יהודה. התצלום היה ירוק מזקנה והיה שייך לימים בהם היינו אימפריה שאדוניה לא חששו מלהציג רגליהם בשווקי בית לחם, בסמטאות בעלי המלאכה של בית סאח'ור ובמשכנות הבדואים סביב הרודיון.

לא הצלחתי אז להבין מהיכן התגלגל האוצר הזה אל המנזר, אי של עץ בנוי בלב אגם, במרומי מדינת שאן וכמעט על גבול התנועה של אנשים מהיישוב לפני נפילתם בשבי לוחמי גרילה הרריים.

הנזיר הפליא עוד ובאנגלית ה"שוטפת" שלו שאל, כשהוא אוחז בידיו בננה מקומית: "מיאנמר בננה! ישראל, בננה?"

"כן" אמרתי. הוא חייך והכריז תוך כדי הנפת בוהן: "ישראל בננה? Nomber One Israel!!"

כשהפרק הכלכלי הזה סוכם, הוא שאל אותי בקול מונמך, בסגנון שביבי נתניהו מטפח כשהוא רוצה להעביר לקהל שיש כאן משהו סודי ומאד חסוי: "גוּ-דַה?" עשיתי פרצוף של טמבל מוחלט גם אחרי נסיונו השלישי ללחוש באזני את המידע החשאי: "גוּ-דַה". הוא לא התייאש. כיסה את עינו האחת בידו וניסה מכיוון אחר: "מוּ-סִי". גם כאן לא ירדתי ללב העניין. הנזיר המשיך להחזיק את ידו על העין ובהרמת קול קלה פלט בהתרגשות: "מוּ-סִי, מוּ-סִי, דַה-יִין". כאן סוף סוף הבנתי. "גולדה ומשה דיין". גיבורי חלומותיו של הנזיר עם תצלום ההרודיון. כשאמרתי לו בהסכמה מתלהבת ש"כן, גולדה ומשה דיין", שוב הניף את בהונו כלפי מעלה וקבע נחרצות ש "Israel Nomber One!!"

יושב בבורמה על המים

את הימים הבאים ביליתי בהתבוננות משתאה בשייטי האגם, שאכן הניעו את סירותיהם תוך שהם עומדים ומזיזים את המשוט ברגליהם. עקבתי בהפתעה אחרי עשרות חקלאים שהכינו את ערוגותיהם מאצות ומצמחי מים שאספו מקרקעיתו של האגם, ערבבו אותם בבוץ ויצרו כך ערוגות צפות שקובעו למקומן באמצעות כלונסאות, למניעת הסחפותן בזרם. "התרוצצתי" בין סמטאות כפרי הכלונסאות על המים, קניתי את מזונותי בשווקי סירות צפים שמדי יום החליפו את מעגניהם, ובעיקר רוויתי אושר אמיתי מהשקט, צלילות המים, הזריחות האפורות והשקיעות מבעירות העננים.  

חותרים עם הרגליים

לא העסיק אותי אפילו כהוא זה המידע על "ברוני סמים" שגבול פעילותם הרצחנית מגיע עד לב האגם ושאין לחרוג מגבול זה דרומה. לא הצלחתי לשכנע אף ילד מילדי האגם להצטרף למשט הג'מוסים החוזרים בשחיה אל רפתותיהם. לא נותר לי אלא לחפון את המראות ולהוסיף עוד נדבך למאגרי המחשבות שלי על מה יפה ומה פחות יפה בעולם המופלא שלנו.

אגם הולך ונעלם

לימים התבסס מעמדו של אגם אינלה על מפת התיירות העולמית וגנרלים מושחתים, מן החונטה המתועבת ששולטת במיאנמר, החלו להקים אכסניות ובתי מלון למכביר במימיו של האגם. שוב אין הוא אגם של רוגע ושל חיוכים אלא מזבלה הולכת ומצטברת של מלונות ואשפתם, סירות מנוע שמנועיהן הרועמים אינם חדלים מלטרטר 24 שעות, נעות הלוך ושוב על פני האגם וחופיו, תוך שהן משקיעות כמויות עתק של פיח במים הצלולים ומחדירות אליהם אינסוף סוגים של שמנים ודלק, אשר במוקדם או במאוחר ימיתו את הצמחים והדגה.  

כפרי הכלונסאות על המים

עם מות הצמחיה תעלמנה הערוגות הצפות. כבר היום "שייטי הרגל" מתפרנסים ממצלמות התיירים יותר מאשר מפרנסותיהם המקוריות. גם כמות הרוכלים השטים, שדולקים אחרי התיירים המטומטמים עם טונות של "מזכרות" זולות ומכוערות, הולכת ודוחקת את מקומם של הדייגים והאכרים התמימים וישרי הדרך אשר הפכו לעבדים של ראשי מאפיות מקומיות.

לא תהיה זו קלישאה סתמית אם נאמר שהתיירות מחסלת את האגם. זה נכון בעוד הרבה מקרים והצער האמיתי המתלווה לאמירה הזו, שברור כי אין שום דרך לעצור את התהליך. רק לנסות ולמצוא מקומות שבהם החורבן עוד לא מוחשי.