כשהמדינה בודקת איך אתם מורידים את המכנסיים
לאמא שלי יש אלצהיימר. בינתיים היא מדברת לעניין, מזהה את כולם, אבל שוכחת הרבה, ולפעמים נראית אבודה לגמרי. מאז שגם אבא חלה, הדאגה גדולה עוד יותר. אחרי התייעצויות, החלטנו לבקש רישיון להעסיק עובדת סיעודית, כלומר זרה. לא ביקשנו מהמדינה דבר, אבל חויבנו להוכיח שמצבם של אמא ואבא אכן מחייב את זה. ואז הגיעה המדינה לבדוק איך עושה אמא
אמא שלי בת 80 והיא חולה. אבא שלי בן 80 וגם הוא חולה. זה לא מפתיע בגיל הזה. זאת גם לא טרגדיה בגיל הזה. אבל מה שנאלצים לעבור אנשים חולים בגיל הזה הוא גם מפתיע וגם טרגדיה.
לאמא שלי יש אלצהיימר. מחלה איומה שמכלה את האדם שהיא היתה. בינתיים היא עוד מדברת לעניין, מזהה את כולם, אבל שוכחת כמעט הכל והרבה פעמים נראית אבודה לגמרי. היא לא יכולה לצאת לבד מהבית, כי לא תדע איפה היא, היא לא יכולה להיות לבד בבית, כי היא בקושי הולכת וכבר קרה שנפלה ולא יכלה לקום. צריך להכין לה את האוכל, צריך לתת לה את התרופות שלה, צריך להיות איתה. הכי קשה היא הידיעה שזה עוד נחשב למצב טוב, ולראות איך כל יום המצב נהיה הרבה יותר רע.
מאז שגם אבא חלה, הדאגה גדולה עוד יותר. הוא עובר ניתוחים, הולך לטיפולים, והוא לא נמצא בבית תקופות ארוכות.
המבנה החברתי המערבי שלנו כאן בישראל, מונע מבני משפחה לטפל בהורים הזקנים שלהם, גם אם הם מאוד רוצים. כלומר, הם יכולים, אבל לא כל הזמן. יש להם עבודה, מחויבויות, ילדים ומשפחה שגרה בבית אחר, ועוד. על כן, אל ביתם של רבים מהתושבים הקשישים במדינות בנות-המזל במערב, מצטרפים כל הזמן דיירים חדשים ממדינות בנות פחות מזל, שתמורת שכר לא גבוה עושים את העבודה הקשה הזאת בשבילנו. אחרי התייעצויות משפחתיות רבות, החלטנו גם אנחנו, באין מוצא אחר, לצרף לבית של אמא ואבא דייר מהסוג הזה, עובד או עובדת זרה לטיפול בהורים.
המדינה באה הביתה
גם אם לא מבקשים מהמדינה אגורה שחוקה תמורת השירות הזה, לעת זקנה, המדינה מחייבת רשיון למהלך כזה.כדי להשיג רשיון, צריך להוכיח שבאמת יש צורך בעובד סיעודי ל-24 שעות ביממה. זה לא בגלל שחסרים עובדים, וגם לא בגלל שזה עולה למדינה כסף. הסיבה העניינית היחידה נראית לי מדיניות. מדיניות מתמשכת של התבדלות, של חשדנות, של שנאת זרים במדינת היהודים.
כדי לעמוד בקריטריונים לרשיון המדינה עושה ביקור בית, לבדוק. אל בית הקשישים מגיעה אחות וידיה עמוסות ניירות, טבלאות, סעיפים ותקנות. לניירות, לטבלאות, לסעיפים ולתקנות יש משמעות אחת בלבד: השפלה. למה לא? הם הרי זקנים, לא חשובים, לא חזקים, חסרי אונים. ואנחנו, המדינה, צעירים, חשובים, חזקים ובעיקר - קובעים.
אחות לא רחמניה
זה מתחיל בשיחה מעל לראש של אמא. כמו השיחה שהורים גרועים נוהגים לעשות מעל ראשם של הילדים. אמא מנסה להבין, לעקוב. היא אפילו מבקשת מהאחות הלא רחמנייה לדבר יותר לאט. היא הרי יודעת שמדברים עליה, מדוע שלא תוכל גם לשמוע? להבין?אחר כך היא שואלת את אמא שלי שאלות. מראה לה עוד, ועוד ועוד, ללא רחמים, עד כמה היא חולה. כמה היא שוכחת, כמה היא לא קיימת. את זה, אפילו חולה אלצהיימר יכול להבין.
ואז מגיע החלק הרע באמת. השם הסטרילי הוא "מבדקי יכולת": "בואי תראי לי איך את שותה מים", מבקשת האחות, "איך את עושה תנועות של חפיפת ראש?", "תורידי את הגרביים", "תגרבי את הגרביים", "תרחצי ידיים בכיור", "תכפתרי כפתור", "תורידי את המכנסיים". יופי חמודה, עכשיו תראי לי את איך עושה פרה.
אמא שלי, דוקטור לרפואה בעצמה, מילאה אחר כל ההוראות בצייתנות, אך התכעסה יותר ויותר. כשסוף סוף יצאה הגברת-אחות ולקחה איתה את המדינה מהבית, היא הודיעה שאת האישה הזאת היא לא רוצה לראות יותר לעולם. גם מי שלא יודע להגיד איזה יום היום בשבוע, או מה קרה לפני שעה, יודע מתי משפילים אותו. עובדה.
יש דברים שאסור
מעניין אם על מנת לקבוע אחוזי נכות האילמים מתבקשים לשיר, והמשותקים לרקוד קצת. אם מנהלי המדינה הזאת, שמחייכים ממרומי כיסאותיהם שנקנו בכסף שלכם ושלי, חייבים להתבסס על קריטריונים - אין בעיה. אבל אנא מכם, שבו ושברו את ראשיכם האטומים כדי למצוא את הדרך שבה מותר לכם, כבני אדם, לעשות את זה.
כי תופתעו לשמוע, יש דברים שפשוט לא עושים. ככה, כי אסור. אפילו לכם.
(הכותבת ביקשה להישאר בעילום שם, מחשש שהכתבה עלולה לפגוע בסיכוייה לקבל את הרשיון)
לפנייה לכתב/ת 
מעל הראש של אמא שלי. אלצהיימר - אילוסטרציה
צילום: סי די בנק
מומלצים
