חשיפה: בקרוב תיבחר המערכת ליירוט טילים

בסוריה למדו משהו בשנה האחרונה. על פי ההערכות האחרונות, דמשק החליטה לאמץ את האסטרטגיה של חיזבאללה נגד ישראל, שאחד מעמודי התווך שלה הוא הפגזת העורף הישראלי במאות רקטות זולות, פשוטות להפעלה ונוחות להסתרה. אם להסתמך על ניסיון העבר, סביר גם להניח שרקטות כאלה יגיעו במוקדם או במאוחר לידי חיזבאללה במקום רקטות הזילזאל והפאג'ר האיראניות המיושנות שישראל השמידה במלחמת לבנון השניה.

אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שגם מערכת הביטחון הישראלית אינה שוקטת על שמריה. אחרי 4,000 רקטות שנחתו בצפון ישראל בקיץ האחרון וכ-1,000 קסאמים בשנה שעברה על שדרות והנגב המערבי, מתחיל סוף סוף להתגבש פתרון טכנולוגי. ועדה מקצועית של משרד הביטחון, שדיוניה מתקיימים תחת מעטה כבד של חשאיות, משלימה בימים אלה בחינתם של לפחות חמישה פרויקטים, חדשניים ומבטיחים ביותר, של מערכות ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני וקצר.

בעוד שבועיים שלושה יגישו המדענים ואנשי הצבא החברים בוועדה את מסקנותיהם לאישורם של מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל.) גבי אשכנזי והרמטכ"ל דן חלוץ. אחר כך יוצגו החלופה, או שתי החלופות, שתבחר הוועדה לשר הביטחון ולראש הממשלה ואם אלה יאשרו אותן אפשר יהיה, להתחיל בפיתוח ראשוני.

אבל מוקדם עדיין לשמוח. מדובר בפרוייקטים שהפיתוח וההצטיידות בהם יעלו מאות מיליוני דולרים. אם הכל יתנהל כשורה, הם ימשכו בין שנתיים לארבע שנים לפני שנראה תוצאות בשטח. אולם למערכת הביטחון שום דבר לא בוער. עובדה. שר הביטחון ומנכ"ל משרדו, שהתניעו את תהליך פיתוח המענה לרקטות, לא כללו בתקציב הביטחון ל-2007 את הפרויקט האסטרטגי הזה.

אולי הדוד מאמריקה יעזור

קשה להבין את המחדל הזה, אף כי זקני מערכת הביטחון רומזים בקריצה שאין כאן שום מחדל. זה טריק פשוט, הם אומרים ומסבירים: בתחילת פברואר, כשיהיו בידי השר, הרמטכ"ל והמנכ"ל המלצות הוועדה המקצועית, הם יבואו לממשלה ולעומד בראשה וידרשו תקציב מיוחד לפיתוח המענה לרקטות - ונראה מי יעז לסרב להם. יתכן גם שאז תפנה ממשלת ישראל לוושינגטון ותבקש מהדוד מאמריקה להשתתף בהוצאות.

האכזבה מה"נאוטילוס"

כל זה לא נעלם מעיני ראשי מערכת הביטחון שהחלו לחפש מענה טכנולוגי לרקטות כבר בראשית שנות התשעים. רה"מ נתניהו אף חתם על הסכם עם הנשיא קלינטון לפיתוח משותף, אמריקני-ישראלי של מערכת ליירוט רקטות המבוססת על טכנולוגיית לייזר, "נאוטילוס" שמה. במערכת הושקעו עד היום כ-400 מליון דולר. היא אף נוסתה והצליחה ליירט קטיושות ופגזים. אבל לפני כשלוש שנים איבדו האמריקנים עניין. ה"נאוטילוס" הייתה גדולה, כבדה ויקרה. קשה היה לנייד אותה על הקרקע, לא כל שכן להטיסה לאזורי לחימה בחו"ל כפי שדרש צבא ארה"ב.

נותרה על הנייר. מערכת הנאוטילוס (צילום: יח"צ)

הקונספציה הזו, שזלזלה באיום הרקטות קצרות הטווח, חלחלה גם לצבא. הרמטכ"ל הציג אמנם את האיום לממשלה בדיון שקדם ליציאה למלחמת לבנון השנייה, אבל אפילו לא טרח להציע מענה לבעיה. רק אחרי שבועיים של מלחמה, שהייתה הארוכה במלחמות ישראל מאז 1949 בגלל שלא היה מענה למאות הרקטות ששיגר חיזבאללה מדי יום, הבינו סוף סוף בצבא ובמערכת הביטחון שמדובר באיום אסטרטגי שני בחומרתו רק לאיום הטילי והגרעיני האיראני על ישראל. איום ששיקולי עלות תועלת תקציביים רגילים אינם רלוונטיים לגביו.

אגרוף על השולחן ושינוי תודעתי

לזכותו של עמיר פרץ צריך לומר שהוא הכיר בחשיבותו של הנושא עוד לפני מלחמת לבנון השנייה. כתושב שדרות מוכת הקסאמים הוא חווה את איום 'הצינורות הטיפשים' על בשרו והבין את מלוא משמעותו האנושית והפוליטית. לכן, מייד כשהתיישב בכורסת שר הביטחון כינס דיון דחוף והורה להעניק עדיפות עליונה לטיפול בנושא. אבל למען הדיוק ההיסטורי, צריך לציין שראש הממשלה אריק שרון עשה זאת לפניו, בצרוף אגרוף על השולחן, חודשים אחדים לפני ששקע בתרדמת.

צינור טיפש ומעופף? (צילום: אלמוג סובקר) 

האגרוף הזה הוא שכנראה ילד במאי 2006 את פרויקט "קלע דויד" (SRBM) ליירוט טילים לטווח בינוני - כלומר, לא קטיושות או קסאמים, אלא טילים כבדים יותר, אלה שמדינת ישראל ספגה לראשונה במלחמת לבנון. כדי לבצע פיתוח ראשוני של הפרוייקט, שהיה כולו על הנייר, חתם משרד הביטחון חוזה עם רפא"ל ויצרנית הנשק האמריקנית ריית'און. הפנטגון שותף בפרוייקט והקונגרס האמריקני הקציב לו עוד לפני מלחמת לבנון השניה 10 מיליון דולר. במהלך המלחמה הקציב הקונגרס סכום נוסף לפיתוח הפרוייקט. הרקע למהלך זה הוא החלטה עקרונית שקיבלה מפא"ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות) הפועלת במסגרת משרד הביטחון. עוד לפני המלחמה הוחלט להפריד בין החיפוש אחרי מענה לאיום הרקטות הכבדות לטווח בינוני (בין 40 ק"מ ל-250 ק"מ) לבין המענה לרקטות ה'קלות' לטווח קצר (בין 5 ק"מ ל50-70 ק"מ).

כשהסתיימה מלחמת לבנון השניה היה כבר למשרד הביטחון פרויקט שהבטיח מענה לרקטות הכבדות לטווח בינוני. אבל אז, כאמור, חל מהפך תודעתי במערכת הביטחון שנתן עדיפות לפיתוח מענה לרקטות הקצרות, לקטיושות ולקסאמים. תעשיות הביטחון של ישראל, כמו גם יצרניות הנשק האמריקניות, הבחינו במהפך ובפוטנציאל הכלכלי שלו ומיהרו לעלות לרגל לקריה עם שפע של הצעות לפיתוח מערכות ליירוט טילים קצרי טווח.

כפי שהדברים נראים כעת, אפשר שלמדינת ישראל תהייה סוף כל סוף הגנה מפני רקטות בעוד 3-4 שנים, אולי אפילו פחות. זאת בתנאי אחד - שמערכת הביטחון וממשלת ישראל יפסיקו את משחקי התקציב והקומבינות ויקצו לפרוייקטים שיבחרו את המימון הדרוש. תחילה, לפיתוח ראשוני שימשך עד סוף 2007 ואם הכל ילך כשורה – עד לגמר הפיתוח, הניסויים וההצטיידות. וכדאי לדעת, כשיהיה למדינת ישראל מענה טוב לרקטות אפילו איום הטילים והגרעין האיראני יהיה הרבה פחות מסוכן.