שר ערבי במקום הלא נכון

במשטר הסובייטי קראו לזה "נומנקלטורה": מערך מינויים למשרות ציבוריות, שבו הנאמנות לבוסים של המפלגה קבעה את מקומו של המתמנה במנגנון, את סיכויי הקריירה שלו ואת עתידו בכלל. ה"נומנקלטורה" השחיתה את המשטר הקומוניסטי יותר מכל תופעה אחרת והאיצה את קריסתו ברגע שהחל להתפקע ולהיבקע.

הצעת המינוי של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר המדע והתרבות, שהעלה יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, מהווה העתקה ישראלית של אותה שיטה הידועה לשמצה, שיטה שכבר הפכה גם לחלק בלתי-נפרד מממשלת אולמרט. השיטה פסולה לא בגלל מוצאו הערבי של הח"כ, אלא בגלל כישוריו. ליתר דיוק, הכישורים שיש לו ושאין לו.

ישראל היא מדינה שבה המדע הוא נכס לאומי יקר ערך ומנוע הצמיחה והשגשוג. שמם של מדעני ישראל הולך לפניהם ברחבי תבל. אחדים כבר זכו בפרסי נובל, נוספים יזכו בעתיד. קידום וטיפוח המדע והמדענים נחשב, ובדין, לאחת המשימות הגורליות של כל ממשלה בישראל. ניתן היה לכן לצפות שלתפקיד המכובד של שר המדע והתרבות תמונה אישיות אקדמית מובילה, פרופסור או פרופסורית ששמם הולך לפניהם ויוקרתם נשגבת.

ניתן היה לצפות שליו"ר מפלגת העבודה תהיה מודעות מינימלית לחשיבותו של משרד המדע והתרבות, ושינהג באחריות בבואו לחפש מועמד ראוי לכהן כשר המדע. אבל עמיר פרץ אכזב קשות: הוא הציע למנות לשר המדע והתרבות חבר כנסת שכישוריו לתפקיד הספציפי הזה מוגבלים ביותר. השכלתו של מג'אדלה "תיכונית", כפי שנכתב באתר הכנסת, והוא "פעיל בתחומים: בעיות המגזר הערבי ונושאים הקשורים לתושבי אזור באקה אל גרביה - ערבים כיהודים". זו בהחלט פעילות ציבורית הראויה לכל שבח, אבל לא לכהונה של שר המדע והתרבות. ממש לא.

בהצעה למנות את מג'אדלה לשר המדע והתרבות אימץ למעשה שר ביטחון עמיר פרץ את הדרך שבה מינה וממנה ראש הממשלה אולמרט עצמו את שריו: כל אחד (או כמעט לכל אחד) במשרד שהכי פחות מתאים לו. שיטת המינויים האבסורדית הגיעה לשיאה הקודם כשאיש הביצוע ח"כ ליברמן מונה לשר האחראי לחשיבה אסטרטגית על האימומים העתידיים של ישראל. ליברמן וחשיבה, נו באמת.

כעת מבקש פרץ לשבור את השיא הזה, באמצעות מינויו של מג'אדלה לשר המדע. רצוי מאוד שמפלגת העבודה אכן תכניס לממשלת אולמרט שר או שרה ערביים. אבל גם אם היו"ר פרץ רצה לקדם, מטעמיו, את מג'אדלה, למה להציע לו את המיניסטריון שאינו תפור למידת כישוריו? למה להכשיל מראש את מי שאמור להיות השר הערבי הראשון בישראל?

אילו היה האינטרס הממלכתי או אפילו המפלגתי הרחב עומד לנגד עיניו של פרץ, הוא היה מתעקש לקבל עבור מפלגת העבודה את משרד הרווחה. המועמדת הטבעית לשרת הרווחה מהמגזר הערבי היא חברת הכנסת נדיה חילו: בעלת השכלה גבוהה (תואר שני) בתחומי העבודה הסוציאלית וניסיון רב בפעילות ציבורית. גם מג'אדלה מתאים לכהן כשר הרווחה; לא מתאים כשר המדע.

כדי לקבל את משרד הרווחה יכלה מפלגת העבודה לוותר על משרד המדע והתרבות ולהחזירו לקופת המינויים של ראש הממשלה. ואולמרט עצמו יכול היה, אילו רק התרומם מעל האופק הצר של פוליטיקת התככים, להציע את המשרד הזה לפרופסור חתן פרס נובל או לאישיות אקדמית בעלת שיעור קומה מדעי בינלאומי, יהודית או ערבית. מה שכמובן לא יקרה בבית סיפרנו הקרוי ממשלת אולמרט-פרץ.