מעוניין בזוגיות? תתאמן על אינטואיציה
מישהו חכם אמר פעם: "כשאתה מפסיד, אל תפסיד את השיעור". אתרי ההיכרויות, על כל בעיותיהם, לפחות נתנו לי מודל בסיסי להתייחסות: יש קליק עם הכרטיס? עוברים לטלפון. יש קליק בטלפון? נפגשים, בתקווה לטוב וריסון ציפיות. אבל מה קורה כשמשדכים לך מישהי, ועל סמך מה?
כבחור שבהחלט מעוניין להיות בזוגיות, הרי לא כדאי לוותר על הזדמנות להיתקל בפוטנציאלית אמיתית. מצד שני, מה לי ולבחורה חסרת הזהות שמנסים להכיר לי? "מצטערת, אני לא מכירה אותה אישית, אני רק יודעת עליה כמה דברים", אמרה הידידה מהעבודה.
אני לא רוצה להישמע כפוי טובה, ואני באמת מעריך את המאמץ והרצון הטוב, אבל אם ניגש לעניין עצמו, על מה למעשה מבוססת המחשבה שאנחנו יכולים להתאים? ואם אנחנו כבר מדברים על זה, עוד כמה שיחות טלפון מביכות, מיותרות (בדיעבד) ומבאסות אני צריך לעבור כדי להגיע למערכת יחסים שתחזיק מעמד יותר מחודש, קיבינימט?
מישהו חכם אמר פעם: "כשאתה מפסיד, אל תפסיד את השיעור". אתרי ההיכרויות, על כל בעיותיהם, לפחות נתנו לי מודל בסיסי להתייחסות: יש קליק עם הכרטיס? עוברים לטלפון. יש קליק בטלפון? נפגשים, בתקווה לטוב וריסון ציפיות.
המטרה היא לצמצם למינימום את הרגעים בהם הכל קופא, קריין מכריז שעת פטירה מדויקת של מערכת היחסים שבצדק נגדעה בעודה באיבה, ואז נותר אחד משניים: לנסות לשרוף זמן בארשת פנים סימפטית עד סוף הפגישה המיוחל, או פשוט לומר "סליחה, אני מרגיש שזה לא זה" ולקבל יחס תואם. האפשרות הראשונה פחות ישירה, אבל בדרך כלל גוררת הכי מעט סבל לשני הצדדים.
אגב, שידוך מהסוג שהזכרתי מקודם משול לכרטיס ללא תמונה, כשכל שדות הטקסט ריקים מתוכן. זה זועק "נא לעבור הלאה". מה לעשות, מי שנכווה ברותחין, סופו שייזהר גם בצוננין.
ובחזרה לנסיון השידוך מקודם, מה צריך לעשות במקרה הזה, מאיפה תבוא התשובה?
תראו, יש מסביבנו הרבה קולות, מחשבות ואנשים, עם כוונות טובות בעיקר, ועצות טובות לפעמים. העניין הוא – יש רק קול אחד שחשוב, והיא נקראת א'. הריני מתכבד להציג בפניכם את הקול הפנימי, החוש השישי, והאישי. אני כמובן מדבר על האינטואיציה. דיאלוג פנימי:
אני: "היי, אינטואיציה, נו, אז מה את אומרת בנוגע לבחורה עלומת הפרצוף והאופי?"
א': "אויש תתקשר כבר, הגיע הזמן למעשים! אז תהיה קצת קליל, תזרום, קח את זה בעירבון מוגבל. מה הבעיה? קטן עליך..."
אני: "אין לי מילים א', את הכי בעולם!"
א': "שלא תשכח את זה לעולם, זה פורח מזכרונך מדי פעם".
היא צודקת, א'. אין עליה, על האינטואיציה. אחרי שבכלל לומדים לשמוע אותה, צריך ללמוד להקשיב לה, ואחר כך צריך גם ללמוד לקרוא אותה.
א' היא זאת שאומרת "לא חביבי, אם אתה מוציא את המשפט המפגר הזה מהפה אתה חוטף כאן משהו בין נזיפה חריפה, סטירת לחי מצלצלת, או כתף קרה לחודש" ומצילה אותנו. זאת אומרת - אם אנחנו מספיק חכמים כדי להקשיב לה בזמן.
גברים יכולים לרצות עד מחר לדעת "מה נשים חושבות", ואני מדבר על העולם האמיתי, לא על סרט הוליוודי מלוקק. אבל לפני שגברים ילמדו להקשיב לאינטואיציה שלהם ולבלום בזמן, לא יהיה להם תיקון. אין מה לעשות, מישהו צריך לשלם על כל המשפטים בעלי מיליון הפרשנויות שתמיד אפשר איכשהו להוציא מהם איזו אמירה מזלזלת (ובואו נודה, לפעמים הזלזול הזה מכוון). אנחנו בסך הכל בני אדם. זאת אומרת, חיות.
כשתתבצע סוף סוף שיחת הטלפון המדוברת, א' תאמר לנו בתוך עשר שניות אם אנחנו בעניין או לא.
אינטואיציה באמת נשמעת כמו איזה גאדג'ט חדש שהרגע הכריזו עליו, והיא באמת עד כדי כך מוצלחת. הבעיה היא שהאמת הרבה פעמים נראית כמו האפשרות הגרועה ביותר לבחור בה, וזה דורש קצת אומץ. לפעמים נדמה לי שכמות המריחות והטיוחים שרצים בעולם הזה כל כך גדולה, שמתחשק פשוט לכבות הכל לכמה דקות. אבל זאת האמת המרה, זה אושר שצריך לעבור כמה שוטים ועקרבים כדי להגיע אליו.
ואם א' נראתה כמו הפתרון לכל, זה רק נראה כך. האינטואיציה היא בעצם רק מצפן. האדם עצמו צריך לעשות מעשה, וזה כבר בכלל לא קשור לאינטואיציה, לזה קוראים אחריות.
מחר אני הולך לקחת אחריות על מה שאמרה לי האינטואיציה, להתקשר לבחורה העלומה ההיא, ויהיה אשר יהיה. חי אלוהים, אני רוצה זוגיות - ואני הולך להתאמץ בשביל זה.
האימייל של נועם
לפנייה לכתב/ת 
