ט"ו בשבט: עצים זה לא סטארט-אפ
הדבלים שהונחו על שולחנו של ד"ר עידו חברוני בט"ו בשבט הזכירו לו את הסיפור על הזקן בן המאה שנטע עצים וזכה ללעג מצד אדריאנוס קיסר, שלא האמין כי הנוטע ייהנה מפרותיהם. אבל בסופו של דבר, הזקן קיבל מהקיסר הון רב תמורת התאנים שגידל בעמל של שנים, ולימד אותנו משהו על ציפייה וסבלנות. ואולי גם על המשיח
בוקר צח ונעים במאה ה-2 לספירה. במהלך מסעותיו ברחבי האימפריה העצומה שלו, יוצא אדריאנוס קיסר לתור ולסייר בשבילי טבריה, בואך ים כנרת. הבוקר הוא חש עקצוצי עונג קטנים מתחת לעורו – הוא יודע שכל מפגש עם בני העם היהודי, הדבקים בעקשנות במנהגיהם המוזרים, טומן בחובו הזדמנות ללעג בריא, לוויכוח מר, ואולי גם לקורבן אדם על מזבח הפאקס רומנה (השלום הרומאי).
לא עובר זמן רב ותקוותו מתגשמת בדמותו של זקן יהודי כמוש, העמל במאמץ רב לחפור בורות לנטיעותיו. אדריאנוס מחכך ידיו בהנאה, מביט ללא רחם בסמרטוט האנושי המזדקף אך בקושי לנוכח הוד קיסרותו ומרעים עליו: "זקן, זקן, אם השכמת, לא החשכת!". ובמילים פחות פיוטיות: לוּ עמלת בשחר ימיך, הרי שכיום, בערוב ימיך, היית נח בצל גפנך ותאנתך.
מרוצה מן המוזה שנחה עליו הבוקר, ממתין הקיסר לתשובתו של הזקן, הבוקעת במפתיע בקול רם וצלול: "השכמתי והחשכתי, וכעת אני עוסק במה שטוב לאדון השמים". אדריאנוס אינו יורד לעומקה של התשובה, אך מבין שיש לו עסק עם אדם חכם ולפיכך הוא תוהה לגילו של הזקן. כשהוא נענה: "100 שנים", אין גבול לתדהמתו והוא מטיח: "בן 100 אתה כיום, ואתה מאמין שתאכל מפירות האילנות האלה?" והזקן משיב: 'אם אזכה, אוכַל, ואם לא אזכה, כשם שיָגעו אבותיי עבורי, כך אני יגע עבור בניי".
נוכח התשובה נוטש הקיסר את טרפו, תוך שהוא ממלמל, ספק ברצינות ספק בציניות: "בכל אופן, אם תזכה לאכול מהם, תבוא להודיע לי".
פרגמטיות ואמונה
הסיפור העתיק הזה, המובא במדרש (ויקרא רבה כ"ה, ה') מנסח בבהירות רבה שתי גישות ביחס לעולם ולאדם. הראשונה, זאת שמציג הקיסר, היא תפישת עולמו של האדם הפרגמטי, המביט בעין נכוחה על המציאות, מנתח את מערך כוחות השוק, מפיק לקחים ומתקדם בבטחה במעלות הדאו-ג'ונס ות"א 100. כאשר הוא נתקל באדם זקן העוסק במלאכות המיועדות לפועלים זרים ולנערים בחופשה, הוא מניח שהאיש בילה את נעוריו לריק, כמו הצרצר מן המשל, וכשכל חבריו נחים על זרי הפנסיה, הוא נאלץ לעסוק בעבודות דחק.
אלא שהזקן היהודי מציג תפישת עולם שונה לחלוטין. תשובתו אמנם פותחת על פי דרכו הריאלית של הקיסר, אך מוסיפה לה זווית חדשה. בתחילה הוא אומר: "השכמתי והחשכתי" דהיינו, תיכננתי את חיי לפי אותו היגיון שהצגת, אך מיד ממשיך - עיסוקי הנוכחי בנטיעות אינו נובע מטרדות פרגמטיות אלא מתפישת עולמי הדתית.
למעשה, בעוד שתפישתו של הקיסר מושתתת על שיקולים קרים של רווח והפסד אגואיסטיים, נובעת עמדתו של הזקן, גם בחלקה הפרגמטי, מתפיסת האדם כמי שמוטלת עליו משימת תיקון ושיפור העולם. לשיטתו של הקיסר, מטרת האדם לחפש את הדרך הטובה ביותר לחיות את חייו בעושר ואושר; לשיטתו של הזקן, מטרתו להפוך את העולם למקום טוב יותר.
השורה התחתונה
הסיפור שלנו ממשיך. הזקן זוכה ליהנות מפרי עמלו, ובזוכרו את בקשת הקיסר הוא צורר כמה תאנים בתיקו והולך להביאן לארמון. הקיסר מתרגש לנוכח המחווה ומחליף את התאנים בזהב. כאן נגמר חלקו ה"רציני" של הסיפור, ומגיע החלק שבו שולט ההומור. כעת נוטשת ה"מצלמה" שלנו את הזקן הטברייני ומתמקדת בבית שכניו. בשל לשונו המענגת של החלק הזה, הוא מובא לפניכם כצורתו, בתרגום לעברית:
אשת שכנו (של הזקן) היתה מרשעת. אמרה לבעלה: "בן החושך" ראה שהמלך הזה (=הקיסר) אוהב תאנים ומחליפן בדינרים! מה עשה (השכן)? (השכים ו)מילא את שקי החמור בתאנים והלך ועמד בשער הארמון. אמרו לו (השומרים) "מה מעשיך?", אמר להם: "שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים". הלכו ואמרו למלך "זקן אחד עומד בשער הארמון ושקיו מלאים תאנים, ואמרנו לו 'מה מעשיך', וענה לנו 'שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים'. אמר (המלך) "מצווה אני שתעמידו אותו לפני שער הארמון וכל מי שנכנס ויוצא ישליך בפניו (מאותן תאנים)!". לפנות ערב שילחו אותו והלך לביתו. אמר לאשתו: "עוד אשלם לך על כל הכבוד ש'זכיתי' לו בגללך!". אמרה: "לך ספר לאמך (ותשמח) שהיו תאנים ולא היו אתרוגים, שהיו בשלות ולא פגות".
הקו המנחה את השכנים הוא היגיון "השורה התחתונה": לפי תצפיותיהם, יוצא השכן בבוקר לדרכו ובידיו תאנים, ובערב הוא שב ובידיו זהב. המסקנה המתבקשת: הקיסר השתגע והוא מחליף תאנים בזהב. הפעולה הנדרשת: להעמיס כמה שיותר תאנים על החמור ולצאת השכם בבוקר לפני ששכן אחר יעלה על הסטרט-אפ. הבעיה: יש עוד כמה שורות בסיפור, חוץ מהשורה התחתונה.
ראייתם הצרה של השכנים מחמיצה את מרווח הזמן שעבר מאז נפגשו הקיסר והזקן לראשונה. תפישת הזמן שלהם מכווצת את מהלך חייו של הזקן הדבק במשך למעלה מ-100 שנה באמונתו, עד שהוא זוכה לראות שכר בעמלו, בתנועה פשוטה של תן וקח. מה שסוּמל במפגש הראשון במטאפורה של בוקר וערב, הפך בעיני השכנים לבוקר וערב ממשיים. ואכן, השכן החמדן בא על שכרו במרווח שבין ראשיתו לסופו של יום אחד: בבוקר יצא וחמורו עמוס ובערב הוא שב חבול ונוטף דבש תאנים דביק.
צמיחת המשיח
לא במקרה נסוב הסיפור שלנו על עניין הנטיעות. העץ, יותר מכל דבר אחר, אמור ללמד אותנו ציפייה וסבלנות. הנוטע צריך להיות אדם מעשי ומאמין גדול בו זמנית. בעסקי העצים אין ציפייה לרווחים מהירים, אבל יש מגע ממשי עם האדמה וטיפוח מתמיד של נופי הארץ, וישנה מחשבה על הדורות הבאים.
ואולי, מבקש הסיפור שלנו לדבר גם על הציפייה למשיח. שני היהודים שלנו מציגים כאן שתי עמדות קיצוניות של בקשת הגאולה: הראשון עמל כל ימיו ומאמין שמשיח יבוא בעבודה קשה ואמונה עיקשת בעולם טוב יותר, ואילו השני רובץ בביתו החשוך ומייחל לאות. לא לחינם לימדונו רבותינו: "אם היתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילהו" (אבות דרבי נתן נוסח ב לא).
באמירה זו הם לוקחים את תפישת הגאולה שלהם עד הקצה: המשיח, לשיטתם, אינו גואל שבא להציל את העולם, אלא שיאו של מאמץ ארוך ומתמיד של שיפור האדם והעולם. לכן, לא תיתכן כל סתירה בין פעולת הנטיעה, בין חיים של עבודה קשה, ציפייה ואמונה, להתגלותו המחודשת של בן דוד.
ד"ר עידו חברוני הוא חוקר ספרות חז"ל ועמית במרכז שלם בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
