טאל קורה מבין עיניך
הרוק המתקדם מתאפיין בכך שאנשיו לא ידועים בחוש ההומור המתפרץ שלהם, אבל זה לא תקף לגבי ג'טרו טאל. גיא בניוביץ' חוזר ל-"Thick as a Brick"
בקיץ הקרוב תפרוץ מלחמה. לא, אל תדאגו, לא מדובר במלחמה עם הסורים או האיראנים. המלחמה הזו תתנהל בחשאי, בבלוגים, בפורומים, בטוקבקים ובמאמרי שטנה הדדיים, בין שני גדודי מעריצים. האירוע: בואה הצפוי לישראל של הלהקה האגדית "Jethro Tull", פעם חמישית אצלנו. והעימות: איך לבטא נכון את שמה בעברית!
כמו בכל דבר בסוציולוגיה, גם כאן נחצים מעריצי הלהקה ל"דרומיים" ו"צפוניים": הדרומים מבטאים את השם "ג'טרו טול" (כמו חתול או ביטול), בעוד יריביהם הצפוניים אוחזים בתוקף ב"ג'טרו טאל" (כמו טל בורשטיין או טל ברודי). העימות הזה לא יסתיים כנראה לעולם. אבל דבר אחד בטוח: בשנה הקרובה יש לכולכם צ'אנס לצפות באחת הלהקות המופלאות והיצירתיות ביותר שקמו. להקה שהקליטה בשנת 1972 אלבום שנחשב ליצירת מופת, לאייקון, שמתנגן מצוין עד היום. והכל בכלל מתחיל כמו בדיחה.
"אז בואו, כל גיבורי הילדות
קומו עורו, כל נבלי העל, צאו מדפי הקומיקס
הראו לנו את הדרך.
הכינו את הצוואות האחרונות שלכם
הצטרפו לממשל המקומי
סופרמן יהיה הנשיא שלנו
רובין יציל את היום.
אז היכן לעזאזל היה ביגלס*
כשהיינו זקוקים לו בשבת?
ואיפה כל הספורטאים שתמיד סייעו לנו?
כולם נחים להם למטה בקורנוול
כותבים ספרי זכרונות
למהדורת הכיס של מדריך הצופים".
(* גיבור של סדרת ספרי ילדים פופולרית)
צריך להיות בעל ביצי פלדה כדי לפתוח אלבום רוק פרוגרסיבי במשפט: "ממש לא אכפת לי אם תעדיפו להתעלם מזה". אבל זו בדיוק השורה הפותחת של "Thick as a Brick", האלבום המופתי של איאן אנדרסון והחברים, שהוא למעשה יצירה אחת מחולקת לשתיים, באורך 44 דקות. הפלא הגדול הוא שזאת בין היצירות הקליטות, המהנות – וכן, גם המשעשעות ביותר - שנכתבו אי פעם בעולם הפרוג.
עטיפת האלבום. אחד הנחשבים ביותר ברוק המתקדם
נעצור לומר משהו על הומור. הרוק המתקדם מתאפיין בכך שאנשיו לא ידועים בחוש ההומור המתפרץ שלהם, בטח במה שנוגע ליצירתם. למעשה, התיאור האופייני למוזיקה הוא הביטוי האנגלי "רצינית כמו סרטן". לתוך העולם הזה פרץ, כמו לפרקון משוגע, הסקוטי הצעיר איאן אנדרסון, שקיבל החלטה אסטרטגית: לעשות אלבום רוק מתקדם שכמוהו לא שמעו – ולעשות אותו עם קריצה, בהרבה הומור, תוך הישענות כבדה על הסגנון ה"מונטי פייתוני". אפילו השם, "Thick as a brick", הוא סלנג בריטי שמשמעותו "טיפש כמו בלוק". איזה מרחק מרתק בין הלבנים של אנדרסון לבין הלבנים בחומה של פינק פלויד.
וזה מתחיל כבר בעטיפה, המעוצבת כמקומון בריטי מזויף, ובו סיפור מסגרת על ילד בן שמונה בשם ג'רלד בוסטוק, שהוא האחראי כביכול למילותיו של האלבום. העיתון מספר כי אנדרסון "התלהב" מהשיר שחיבר הילד, וכתב עבורו את היצירה. כל זה, כולל תמונתו של ג'רלד הממושקף זוכה כביכול בפרס ספרותי יוקרתי עבור השיר – לא היה ולא נברא. העטיפה שזורה בעוד שלל בדיחות מילוליות, רובן מובנות רק לחברי הלהקה.
אז איך הפך האלבום הזה לאחד הנחשבים ביותר ברוק המתקדם, המופיע בכל רשימה אפשרית באחד מחמשת המקומות הראשונים? פשוט: המוזיקה מצוינת. היא קולחת, נעה בין מקצבים קלטים,
אורחים
ג'טרו טאל תופיע בישראל
רונן צומר
איאן אנדרסון ו"ג'טרו טאל" מאוהבים בישראל. הלהקה תגיע לשתי הופעות בספטמבר שייערכו בקיסריה ובירושלים
המלודיות נפלאות וזורמות בטבעיות זו לתוך זו. ניתן היה לחשוב שאלבום כזה ידרוש מספר האזנות רב (נניח כמו יצירותיו הארוכות-ארוכות של מייק אולדפילד) – אבל אתה מוצא עצמך מזמזם את המוטיבים המרכזיים כבר אחרי האזנה אחת. וכשאתה מפענח בזו אחר זו את הבדיחות הפנימיות בתמליל, העוסק לכאורה במסע התבגרות של נער אך הוא למעשה סאטירה אכזרית על התרבות הבריטית – התמונה שלמה. וכמו שהחל, בפריטת עדינה של גיטרה אקוסטית ושירה, כך האלבום גם מסתיים. כדי להדגים שהבסיס לכל, בסופו של דבר, הוא אדם כשרוני האוחז בגיטרה. וכן, אפשר לשמוע ציחקוק קטן של אנדרסון בסוף, לא טעיתם.
ג'טרו טאל נותרה פנומן. אף להקה לא עשתה מוזיקה כמוה, ודאי שלא בשנות ה-70. היא צבעה את היקום המוזיקלי ברעננות שלא תשוחזר ואפילו זכתה להצלחה מסחרית נאה ברחבי העולם. לא כל אלבומיה היו רוק מתקדם, אבל הטובים שבהם הביאו תמיד בשורה של קלילות, סאטירה ארסית ואת הדבר החמקמק הזה שנקרא "חיים". זו הסיבה שהאלבום הזה, במיוחד בגרסת הרימאסטר המצוינת שלו, מתנגן להפליא גם אחרי 35 שנים. יצירת מופת נצחית? איאן אנדרסון היה מן הסתם מגחך כשהייתם אומרים לו את זה, ומפנה אתכם למודעה האחרונה בעיתון הפיקטיבי על העטיפה, שאומרת: "זבל הדישון שלנו יעניק לכם תוצאות טובות יותר".
אורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם" מוסיף: "איאן אנדרסון, שלא הצליח להשיג עבודה כעיתונאי בעיר בלאקפול, כתב ביקורת יפה ומאוזנת על האלבום שלו עוד לפני שיצא, בתוך אותו עיתון פיקטיבי בן תריסר עמודים, שצורף לתקליט. בהדפסה הישראלית דאז לא הופיע העיתון, בגלל מגבלות טכניות של השוק המקומי; וכאשר הדיסק נחת על המדפים בשנות התשעים, כבר אי אפשר היה לקרוא את המאמרים, התשבצים והבדיחות בלי זכוכית מגדלת משובחת. אנדרסון ניבא שהאלבום לא יהיה להיט, אבל הוא הגיע למקום ה-1 במצעד האמריקני. עבור עיתונות הרוק, ההצלחה העצומה של 'אטום כמו בלוק' רק הרימה את הלהקה להנחתה: כאשר הגיע האלבום 'פאשן פליי' שנה אחר כך, הביקורת יצאה מגידרה כדי לצלוף, לשחוט ולקבור את ג'טרו טאל. אנדרסון נעלב עד עמקי נשמתו, אבל הוא ממשיך לקפוץ על רגל אחת גם בגיל 60".
• הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
אנדרסון. מעלה דמעות של אושר
צילום: דלית שחם
מומלצים
