הראש אולי עוד לא, אבל הרחם כבר מוכן
פתאום זה קורה, באמצע החיים, ולדעתי - זה גנטי לחלוטין. גוף של אשה מחובר לטבע, לא להתניות תרבותיות. אני יכולה לדבר עד מחר על החרדה הקיומית של הגברים מפני השעון הביולוגי של נשים בגיל מסוים, אבל אולי זה לא רק מיתוס
גברים נוהגים בלילות לעבר מנהרות של בחורות, והם אלופים באיתור סימנים ותמרורי אזהרה. רק חבל שיש להם לפעמים נטייה לסמן תמרורים במקומות לא קיימים. כך, למשל, ניגש מר גבר לגברת אשה בשלהי שנות ה-20 שלה, או חלילה כבר בשנות ה-30 שלה. הוא מאוד ישמח לאיזה סיבוב במנהרה, אבל ראשו מסמן לו תמרור אזהרה: "לאשה בגיל שכזה יש בראש דבר אחד בלבד, היא רואה חתונה והיא רוצה ללדת ילדים". מר גבר לא לוקח סיכונים מיותרים, הוא פשוט עושה סיבוב פרסה חד וחוזר על עקבותיו.
כשסבי זכרונו לברכה העז להוציא את כף רגלו מהיערות לאחר המלחמה, הוא חזר לעיירת מולדתו בפולין כשבלבו משאלה: למצוא לו אשה, לבנות לה בית ולהקים משפחה. כך התגלגל לו סבי המנוח לנשף ריקודים, שם ראה את מלכתו, הלא היא סבתי שתחיה, וחטף אותה מבן זוגה דאז אל רחבת הריקודים. שלושה חודשים מאוחר יותר הם היו נשואים, ושנים לא רבות לאחר מכן התיישבו להם, באהבה גדולה ועם שני פירות נפלאים בדמות בנותיהם, בעיר החטאים שבארץ הקודש.
אם בין הקוראים הנמצאים בטווח מקורב של גיל 20 עד 40 נמצא אדם שהוריו שרדו את מסגרת הנישואים, שירים את היד. כמה מתוך אלו שהרימו את היד יכולים להעיד שהוריהם מנהלים חיי נישואים מאושרים? אתם מתבקשים להחזיר את היד למקומה. אנחנו דור שלישי, פגועי הורים כושלים וסבים סובלים שקידשו את האהבה ואת טיפוח הדור הבא. אנחנו דור של חרדה. המיתוס המופלא על הצורך הטבעי של האשה להביא ילד לעולם ויהי מה הפך לחרדה קיומית של כל גבר מצוי. האם זה באמת מיתוס?
אני יושבת בפאב חביב ושקט עם חברה אהובה. היא כמעט בת 30, אני בת 30 וקצת, ואני מתוודה בפניה בהלם מוחלט: "פגשתי גבר שעושה לרחם שלי חשק לעשות לו ילדים. הראש קצת פחות מסונכרן". היא מתבוננת בי המומה, ואז אנחנו פורצות בצחוק אדיר כשבסופו מצליחה חברתי לסנן שאלה לגבי מידת רצינותי בעניין.
"תשתוק עכשיו ותירגע", אני זועמת עליו בחזרה
אני רצינית, בחיי. פתאום זה קורה, באמצע החיים, ואם תשאלו אותי - זה גנטי לחלוטין. גוף של אשה מחובר לטבע, לא להתניות תרבותיות, והרחם, מסתבר, לפעמים מדבר.
"אני מוכן", הוא צועק לי. "תשתוק עכשיו ותירגע", אני זועמת עליו בחזרה. ואז מופיע לו גבר שהופך את הרחם שלי תוך דקה למכונת הימורים זולה מווגאס ברגע הזכייה הגדולה.
אבל זה לא אוטומטי אצלי, המכונה שלי לא תמיד מנצחת, לפעמים היא סוגרת על סתם איזה חציל ושני ענבים, המטבעות לא זורמים. עם יד על הלב, כשהם זורמים, זה מפחיד.
גברים נועדו להרבות את זרעם, בדיוק כשם שנשים נולדו להרות וללדת. לא כל כך ברור למה הגברים הם הנלחצים והנשים הלוחצות, שכן מנקודת המבט שלי ושל חברתי, הריון ולידה הם מהדברים המפחידים ביותר בעולם. אחרי הכל, אנחנו אלה שצריכות לחוות את החוויה. ויודעות דבר מספרות שמדובר בחוויה חייזרית, הזויה וכואבת, גם אם היא מניבה פירות מתוקים, עם קצת מזל ולא מעט בחירה נבונה.
משהו שקרה לי לא מזמן במועדון: אני עומדת בפינה, מתנועעת בחופשיות לקצב המוזיקה, שותה איזו לגימה, כשניגש אלי נציג ממכובדי הוועדה הפלצנית הראשית. הוא טורף אותי במבט ואומר: "שמעי, את בחורה עם מלא קסם, אבל את חייבת דחוף להוריד קצת במשקל".
אין לי הרבה כבוד לתרבות הרזון האנורקטי קוטל הנשיות
אני אכן אשה מלאה, שמנמנה, עסיסית בהחלט. אני מסתכלת על מר פלצן, לא יכולה שלא לצחוק לנוכח הצהרתו ה"כנה". אין לי הרבה כבוד לתרבות הרזון האנורקטי המרושע וקוטל הנשיות. בעולם היערות בו גדל סבי לא היתה חרדה אלא פחד קיומי, ובימים שכבר חזרו לחגוג, כמה רגעים אחרי שחוו סבל, יגון וכאב שאנו מתקשים לדמיין, הגברים באו, תפסו להם אשה והרבו בה את זרעם. גברים, עד עצם היום הזה, חולמים בסתר לבם להרבות את זרעם בקרקע פוריה. הצורך להטביע את חותם ולהקים דור המשך נוטה להיחבא אמנם, אך מקנן עמוק בתוכם.
אני בכלל לא בטוחה שהחרדה פסחה על הצד הנשי של דורנו. ואני בוודאי לא בטוחה שהתגשמות הנשיות שלי נמצאת דווקא במרדף אחר רבייה. נראה לי שתמרור האזהרה שגברים מסמנים עלינו הנשים רק בשל היותנו בגיל "המתאים" הוא מעין השלכה של חרדתם האישית מפני הצורך הטבעי להעמיד צאצאים.
לי מעולם לא היה ברור שיהיו לי ילדים, זה לא איזה חלום נשגב שנולדתי איתו וזה מעולם לא נראה לי מובן מאליו, או סוג של שאיפה. השאיפה היא לאהבה, לזוגיות קסומה. ואם מתוכה ינבטו ניצנים, כך יהיה. אולי אני לא דוגמה, אולי אני אשה מקולקלת. אני גם לא ממש מאמינה בחתונות. אבל הטבע חנן אותי ברחם, איבר שנוטה לפעמים לנהל שיח משלו. הדיבור הוא עם הגוף, והגוף לא ממש דופק חשבון לראש.
האימייל של אפרת
לפנייה לכתב/ת 
