אהבה מחוץ לקונצנזוס
רוני ניניו, שהסדרה "מרחק נגיעה" בבימויו עוסקת ביחסים שנרקמים בין נערה חרדית לעולה מרוסיה, מגדיר אותה כיצירה נועזת. "הרי אי אפשר להגיד שרוסים וחרדים הם נאמבר וואן במדורת השבט פה"
רוני ניניו סיים לביים את "מרחק נגיעה", הדרמה החדשה והמסקרנת של רשת, אבל מי שביים את "לתפוס את השמיים", את הסרט "המחצבה" והצגות תיאטרון רבות לא נח על זרי הדפנה ומצוי כעת בתנופת עשייה רב תחומית. עבודתו על הסדרה של העיתונאי והסופר סייד קשוע, "ארץ אבות", תתחדש במאי ובקרוב יחל לביים את העיבוד הבימתי לסרט "איש הגשם" עם ששון גבאי וליאור אשכנזי. גם את הקולנוע הוא לא מתכוון לזנוח. הפיצ'ר שכתב, "היו לילות", אמור להיכנס לחדר הלידה כבר בשנה הבאה.
"מרחק נגיעה" היא מפגן מיוסר של אהבה אסורה בין רוח'לה, נערה חרדית (גאיה טראוב), לבין זוריק, (הנרי דוד) בחור שעלה לארץ כחייל בודד. זוריק רוכש עבור בני משפחתו - אב רופא, אם שחקנית בתיאטרון במוסקבה ואחות - דירה במחיר "מציאה" בבני ברק, דלת מול דלת דירתה של משפחתה החרדית של רוח'לה. עוד משחקים בסדרה: יבגניה דודינה, ירדן בר כוכבא, צחי גראד, יחזקאל לזרוב, סלאב אביבירגל ולוסי דובינצ'יק.
"אנחנו טומנים את ראשנו באדמה"
לדעת ניניו, למרות שהסדרה אינה מתפקעת מחומרי הגלם שמרכיבים בדרך כלל יצירות מרחיקות לכת לטלוויזיה - סקס ואלימות - מדובר ביצירה נועזת, "כי אנחנו לא יכולים להגיד שרוסים וחרדים הם נאמבר וואן במדורת השבט פה". נראה שסיפור האהבה שעומד בליבת הסדרה יצוק מחומרי ליבה של התסריטאית הראשית, רונית ויס ברקוביץ', אבל לו ניתן היה לעצבה מחדש כדעה, היא היתה מובעת נחרצת וברורה בקולו של ניניו."יש בסדרה מידה לא מבוטלת של אומץ. לא רק מצד היוצרים, אלא גם מצד הגוף המשדר כי אי אפשר לומר שזה לב הקונצנזוס", מסביר ניניו. "אבל מה שכן אפשר לומר, זה שאתה לא צריך לראות קונצנזוס בשביל להרגיש כלפיו קונצנזוס. אתה צריך להזדהות עם דמויות של בני אדם. כשאתה מתחבר לאדם שבתוך החרדי או בתוך העולה החדש, אתה במובן מסוים יכול להתחבר לעצמך. וזה בעצם מה שניסינו לעשות. למשל, יש סצינה בפרק 6 בה האב החרדי חוזר הביתה שיכור ואשתו (ירדן בר כוכבא), מסירה את הפאה מראשה ואנחנו רואים את השיער הגולש הנפלא שלה. בעיני זו סצינה מאוד אירוטית לא רק בזה שהיא רוצה לשכב אתו, אלא בזה שהיא מסירה את הפאה. זה ממש כמו להתפשט עירומה. כחילוני אתה רואה לראשונה מה יש מתחת לפאה: שיער מדהים, אתה עד פתאום לשינוי הזה שחל לנגד עיניך. היא מגרה אותו ועומד לו, מה זה משנה אם הם חרדים?".
"צו פיוס" לא ניגשו לפרויקט עם צ'ק ליסט או ניסו להכתיב תכנים דידקטיים?
"זה לא שהם לא הביעו את דאגתם אבל הם הלכו עם הסיפור ועם הדרך שבה הוא בא לידי ביטוי על המסך כי הם הבינו שאם אתה מנסה להכתיב אז אין סיפור. כי הסיפור הוא לא על אלף או עשרת אלפים בחורות חרדיות באשר הן. הוא על בחורה מאוד ספציפית עם אופי מאוד מסוים ולולא היא הספציפית ולולא הוא הספציפי כל הסדרה לא היתה קורית. הילדה בת ה-17 (גאיה טראוב), יש בה כנראה גנים של מרד, היא לא מקבלת ועושה ראה וקדש. היא סקרנית, היא מלאת תשוקה, יש בה איזו נפש שמחכה שמישהו ירים מעליה את ההינומה ויקח אותה במלוא הכוח לחיי האהבה. במקרה היא חרדית".
ומהי האמירה הכללית הנגזרת מהספציפיות הזאת?
"שלצערנו, במצב הנוכחי של החברה בארץ, המנהגים והתרבות מסיטים אותנו מרגשות אותנטיים וכנים ולוקחים אותנו למקומות שהופכים אותנו למנוכרים. שתי המשפחות כן מתחברות אבל ברגע שנודע הקשר בין הילדים נוצר נתק נוראי. ולמה שיהיה הנתק הזה? הוא לא יושב על איזה רגש אותנטי אלא על מנהג, על קוד תרבותי. האם הקוד הזה שווה את הצער?".
אתה מביים גם את "ארץ אבות". יש לך אולי משיכה לעיסוק בקונפליקטים בין קצוות, בין עדות?
"בהחלט. ככל שהקצוות קיצוניים ורחוקים אחד מהשני יותר יש לנו דרמה יותר חזקה כי הקונפליקט יותר חזק. אני חושב שאלה חיינו. העולם הרוסי, שהוא עולם גועש ורועש, מלא בצבע ובקיצוניות של תשוקה וכעס. הכל גדול ודרמטי נורא. במשפחה החרדית, לעומת זאת, הכל סגור ומופנם. אין לילדה הזאת עם מי לדבר. הנער בועט אבל יש אנשים שרואים את הבעיטה. אבל אני טוען שיש סיכוי לתרבויות האלה להיפגש אם רק היינו יותר טולרנטים.
"לגבי 'ארץ אבות', זו סדרה סאטירית. מחצית ממנה כבר צולמה. הקצה האחד בה הוא התרבות הישראלית ובצד השני נמצא הקצה הערבי-ישראלי. באמצע ניצבת דמותו של עיתונאי שמנסה לגשר בין הפערים והוא די מתקרנף, לכן זה לא כל כך מצליח לו. אני גאה שזו תהיה סדרה בערוץ 2 שתדבר 70% ערבית. זה איזשהו ציון דרך בתרבות שלנו, באמנות הוויזואלית שהיא הטלוויזיה".
אני חושבת שלפני שקמה הטלוויזיה המסחרית בארץ היו הרבה תוכניות בערבית.
"אבל רק דרמה אחת שקראו לה 'המסעדה'".
היתה דרמה אחת אבל כולם צפו בה, אז ההשפעה שלה היתה מאוד גדולה. מאז המקום של הערבית בפריים טיים נדחק.
"זה נדחק כי אנחנו לא מספיק מבינים שחיים פה גם ערבים ישראלים וליד חיים פה פלסטינאים ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתם, לחלוק איתם את הארץ הזאת וללמוד את שפתם ואנחנו טומנים את ראשנו באדמה".
"אני מיקס אבל מיקס אחר"
למרות העיסוק היוצא מגדר הרגיל בעולם הדתי, ניניו אינו קרוב לדת ואין במשפחתו חרדים או חוזרים בתשובה. "אני לא רוסי ולא חרדי", הוא מצהיר. פלגיה הקוטביים של החברה הישראלית לא הותירו רישומים במסכת חייו ובכל זאת, החיכוך בין שני עולמות רחוקים לא זר לו. "אני מיקס אבל מיקס אחר. אבי, אברהם ניניו ז"ל, שהיה במאי ב'הבימה' שנים רבות, מוצאו ממשפחה ספרדית טורקית והוא נולד באלכסנדריה שבמצרים. אמא, חנה בן ארי ז"ל, שהיתה מנהלת מדור הדרמה ברדיו וכתבה תסריטים לטלוויזיה, היתה ייקית מברלין. שני העולמות האלה נושאים כל אחד מהם תרבות אחרת לגמרי. ההורים הייקים של אמא שלי מצד אחד, מהם למדתי להבין גרמנית ומצד שני הדודים וקרובי המשפחה הספרדים שדיברו ספניולית, שזו מוזיקה אחרת לגמרי. יכול להיות שלכן יש משהו שמושך אותי למפגש בין קצוות, אפרופו המיקס בין חרדיות לרוסיות".גם הניגונים החרדי והרוסי שונים, למרות שלשניהם שורשים באותו ריכוז יהודי במזרח אירופה.
"יש סצינה נורא יפה בפרק 4 שבה הדמות של דודינה צריכה ללמוד מונולוג של איבסן בעברית והיא הולכת להיעזר בשכנה החרדית שלה. ובאיזו שפה הן מתאמנות? יידיש. שם הן מוצאות חיבור".
איפה מצאת את הטון שלך בבימוי שני עולמות שזרים לך?
"ביימתי בשפה שלי, כמו שמביימים מוזיקה שהיא אמנות אוניברסלית. היו לנו יועצים לעניינים החרדיים והרוסיים אבל הביטוי האוניברסלי הובע בפסקול שמורכב ממוזיקה מרגשת ודרמטית של כלים אקוסטיים. אני מודע מאוד למוזיקה ומאוד מודע למשפטים שנאמרים וזורמים מפי דמות כזאת או אחרת. ההתייחסות לקצב של הטקסטים כמו אל מוזיקה היא עוד רובד שאיתו אתה יכול לביים דרמה. רובד משני".
הסדרה הזאת שונה בנוף מרובה הדרמות של העת האחרונה. היא לא חסרת הומור אבל אין בה גגים.
"אין ספק שזו סדרה יותר דרמטית ופחות קומית. זאת לא סדרה קלילה. היא מבדרת, רגשית כזאת שאנשים יזדהו איתה. ואגב דרמות, אני גם מאלה שחושבים שאנחנו באיזשהו חלון הזדמנויות שלא יימשך עוד זמן רב. חבל לי אבל זאת המציאות. כשאני מרגיש שהחלון נסגר יותר ויותר אז אני הולך לביים תיאטרון. דרמה היא דרמה היא דרמה".
יש שוני בין סוגי הבימוי?
"יש ואין. הביט הדרמטי הוא אותו ביט אבל הטכניקה ולוחות הזמנים שונים. תמיד אומרים שהרגע של שחקן מול קהל בחי זה רגע שיש בו קסם. בטלוויזיה הרגע הזה קורה בפעם הראשונה בחי, בעת הצילום ויש בזה זרימה של תיאטרון ובפעם השנייה בחדר העריכה, שם זה אמנם לא חי אבל זו תגובה חיה של קהל. לכן זו אמנות שמורכבת מהרבה יותר שלבים שמתחברים בסופו של דבר לכלל יצירה שחיה מאסופה של רגעים אמיתיים שקרו. אבל אני חושב שהרגע הראשוני הוא אותו רגע. אותו פופיק רועד. לא ראש, פופיק".
"מרחק נגיעה", ערוץ 2, שלישי 21:45
