שברו את הכלים, ולא משחקים
למרות שגיל הטיפש-עשרה מורכב מהמילה "טיפש", בחרנו לעצב את מהותנו הזוגית דווקא לפי הגיל הזה. לדעתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי, בגיל הזה החלו הסימנים הראשונים למשחקים "הבוגרים". ככל שרצית יותר, הראית פחות. אדישות היתה המטרה הנעלה ביותר. הגיע הזמן להתבגר
קראתי את הכתבה של גיל רוזן "משה ורינת - אגדה עירונית אופטימית מאוד"
ובעקבותיה התפתחו בערוץ כמה דיונים מעניינים. בראש וראשונה, חשוב לי לציין כי תופעת "תורת המשחקים שבינו לבינה" נוגעת לכולם, לא רק לגברים.
אשה לא צריכה לשבת ליד הטלפון לחכות לצלצול הגואל, וגבר לא צריך לשבת ליד לוח שנה ולספור את הימים שעוברים. יש משחקים מותרים, הגיוניים, אפשריים ויש משחקים אסורים. להיעלם, להתעלם, להתעלל, להשיג יזיז/ה כמסווה לרצון האמיתי ולרגשות – אלה משחקים אסורים. אמנם לא תמיד נכון לחשוף את כל הקלפים ישר בהתחלה. אבל בין חשיפת כל הקלפים לבין עיוותם יש הרבה שטח אפור. כמו בחיים בכלל.
אם נתחקה אחר עקבות תורת המשחקים שבינו לבינה, ייתכן שנגיע לגן הילדים, הגיל בו משיכה בצמה נחשבה הבעת עניין ומכות הדדיות היו סימן מובהק לאהבה. כבר אז, בלי להבין בכלל מה אנחנו עושים, רוצים או אומרים במעשינו, התנהגנו בצורה ביזארית ו"שקרית". כבר אז ידענו שחשיפת רגשות בצורה ישירה היא חולשה, שאסור שתהיה.
השנים חלפו, חלקנו הסתפרנו ולא היו יותר צמות למשוך. בבית ספר יסודי דווקא שררה מגמת הגישה הישירה. ילד היה מציע לבת כיתתו חברות, היא היתה מסכימה, ויומיים אחר כך כולם היו מתחלפים. נכון שלא היתה שום משמעות מאחורי ההצעה או ההסכמה, ומערכות היחסים נמשכו רק ימים ספורים, אבל לפחות התחלנו להבין שאין זה נורא כל כך לומר את אשר על ליבנו.
ואז הגיע גיל הטיפש-עשרה, ואיתו הרגרסיה. אני לא יודעת מי המציא את המושג הזה, אבל לא ניתן לתאר את הגיל בצורה טובה יותר. טיפשות רבה היתה באוויר. הגישה שננקטה בגיל הזה היתה שילוב של גיל הגן ובית ספר יסודי. ישירות לא היתה שם, אבל גם לא אלימות רבה מדי. אני קוראת לתקופת השנים הזו "תקופת השליחים". שלחו לך את השכן, החבר, האח וכל מי שמצאו בדרך, כדי להציק, לברר, לגשש ולבדוק. אף אחד לא אמר בצורה מפורשת מדי, וגם אם כן זה לא בא עם תעודת אחריות. השליח מצא עצמו לבד במערכה ופעל באופן עצמאי לגמרי. "אני? אף אחד לא שלח אותי!". כולם הלכו סחור-סחור ואף אחד כבר לא זכר מה באמת רצה או לא. סירוב בדרך כלל היה הופך אותך למוקצה ומטרה נייחת לקללות. לא רוצה? מי רצה אותך גם ככה.
אדישות היתה המטרה הנעלה ביותר
למרות שגיל הטיפש-עשרה מורכב מהמילה "טיפש", בחרנו לעצב את מהותנו הזוגית דווקא לפי הגיל הזה. לדעתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי, בגיל הזה החלו הסימנים הראשונים למשחקים "הבוגרים". ככל שרצית יותר, הראית פחות. אדישות היתה המטרה הנעלה ביותר, והפגנת רגשות היתה בגדר איסור מוחלט. רגשות היו לי הרבה, הוצפתי לחלוטין. הגיל הזה זכור לי כמקשה אמוציונאלית אחת ענקית.
הדוגמה הכי טובה שזכורה לי מהגיל הזה היתה אחת האהבות שלי לבן כיתתי. במשך שנתיים תמימות, בהן נכנסו ויצאו עוד דמויות כמובן, הייתי מאוהבת בו בסתר. כתבתי עליו שירים, סיפורים, ארגתי בדמיוני עתיד ורוד. היינו מיודדים, יושבים ביחד לפעמים, צוחקים, מדברים. הוא לא ידע על רגשותיי אליו עד שסיימנו י"ב. ברגע שסיימנו התיישבתי לכתוב לו מכתב, שפירט בדיוק מה הרגשתי במשך שנתיים. לא הסתרתי דבר ולא עיגלתי פינות. מעבר לעובדה שהוא ואני לא הגשמנו את הפנטזיה שלי, התגובה הראשונית שלו חקוקה בי הכי חזק - הוא היה מופתע ברמות שלא ניתן לתאר. הוא אמר לי שתמיד חשב שאני אוהבת גדולים ממני (גיל ההתלהבות מחיילים) ושמה קצוץ על בני גילי.
ללא ספק אימצתי לעצמי את כל גינוני המשחקים האלה. תמיד הראיתי אדישות, תמיד שיחקתי אותה לא מעונינת, תמיד הייתי "קשוחה" ו"קשה להשגה". הבעיה היתה, שתמיד גם נשברתי. לאורך זמן לא יכולתי להחזיק מעמד עם המשחקים. הידיעה שיש אדם שלא יודע מה אני חושבת ומרגישה היתה מציקה ומעיקה. בסופו של דבר חשפתי את רגשותיי כמעט בכל מקרה ומקרה. אהבות גדולות אמנם לא יצאו מזה, אבל אני גם לא זוכרת הרבה התמוטטויות. נהפוך הוא, אם אני מנסה להיזכר בתקופה ההיא, אני יודעת שעיקר המשברים נבעו מהמשחק, ולא מהתוצאה של חשיפת הרגשות. השקעתי כל כך הרבה בלהסתיר, לשחק מי שאני לא, נאבקתי במה שאני מרגישה וכל זה בשביל מה? כאב ושברון לב. הכאב הזה דווקא הורגש בצורה פחותה יותר לשמע ה"לא". ה"לא" בעצם שחרר אותי מהמשחק המתיש.
מה קורה בשנים שלאחר מכן? כאן זה נעשה חמקמק מעט. איכשהו מגיל הטיפש-עשרה אנחנו מוצאים עצמנו היישר בגיל הטיפש-עשרים, עם הרבה מאותן התנהגויות. לא ממש ברור איך בחרנו את מה לקחת ומה להשאיר מאחור (חצ'קונים), אבל זו התוצאה.
אומרים שחשיפת רגשות נתפסת כחולשה. רוצים להיות חזקים, מלאי ביטחון ואהבה עצמית, שאיש לא ייקח אותך כמובן מאליו, או חלילה יתייחס אליך כאל סמרטוט. אנשים מצפים שירדפו אחריהם, יחזרו אחרים, ירצו אותם, בעוד הם מראים קרוב לאפס עניין או רצון. כל זה ועוד נכנסים מתחת למטריה הגדולה והמכוערת שנקראת "אגו". אותו אגו שגרם לנו בגיל הטיפש-עשרה לומר "לא רוצה אותי? מי צריך אותך, אני בכלל לא רוצה אותך!".
האגו שלנו יעשה הכל בשביל להגן על עצמו
האגו שלנו הוא ייצור קטן ומבוהל, שחושב כי כל מי שמנסה להתקרב רוצה לפגוע בו. האגו שלנו יעשה הכל בשביל להגן על עצמו. זה אומר להסוות את עצמך, לשקר, לזייף, לרמות, ובעיקר לשחק הרבה משחקים. אנשים נותנים לאגו שלהם להוביל את חייהם, במקום להבין שהוא בסך הכל פועל מתוך פחד ולא מתוך הבנה עמוקה של בני אדם. כל מי שסובל מחסך כלשהו, בין אם זה ביטחון עצמי, רגשי נחיתות, ילדות עשוקה וכו', נותן לאגו לפצות על כך. אם מישהו פגע בי, אני אפגע ב-20 אחרים, כדי להראות שבי לא פוגעים. הקונספט של "הבלתי מושג/ת" מגיע משם.
הראל סקעת בשירו "משהו ממני" שר: "אם את מרגישה, אהבה היא לא חולשה". הגיע הזמן להבין שרגש אינו חולשה. רגש הוא כוח. בלי לדעת ובלי להבין הרבה, פעלתי בחיי הרבה מאוד פעמים על בסיס התפיסה הזאת. הרגשות שלי הם הכוח שלי. להיות היוזם, להיות המעונין, להיות "הראשון" לא אומר דבר מלבד זה שאתה אדם אמיתי, שיודע מה הוא רוצה ולא מפחד לנסות להשיגו. היכן החולשה בכך?
מצד שני:
משחק שחמט באהבה
שרון רובינשטיין
נתי כתב לי בפורום, שאי אפשר ליצור קשר רציני ואמיתי כשכל הזמן משחקים משחקים. שאהבה זה לתת, לא לתחמן. שיש אנשים שמצאו אהבת אמת גם בלי משחקים, אסטרטגיות והעמדות פנים. אולי, אבל מה כל כך רע במשחקים, זה כיף, זה מלא ריגושים, זה מגוון לנו את החיים
אם אני רוצה, אני רוצה. אם אני לא רוצה, אני לא רוצה. הרצון שלי אינו משתנה על ציר שתלוי במניפולציית של האדם מולי. הרצון שלי קשור אליי ולמי שאני רואה מולי. מה שאדם בוחר להציג בפניי, זה מה שאני רואה. משחק או לא, זו האמת שנראית לעין. אני לא אחקור איש על מנת לברר אילו צלקות יש לו, שגורמות לו להתנהג כך. אם הוא לא בחר מיוזמתו להציג את הצלקות בפניי, אלא רק את האגו הפצוע שהשתלט עליו, אני לא אשאר בסביבה. מה שהיה נכון לגיל מסוים שייך כעת להיסטוריה הרחוקה.
כל מי שעדיין מאמין ונוקט בשיטות החיזור שאימצנו לנו בגיל הטיפש-עשרה, צר לי לומר שככל הנראה הוא עדיין שם מבחינה מנטלית. גבר ואשה בוגרים ובשלים מבינים כי רגש הוא כוח ולא חולשה, שלהיות אמיתי ונאמן לעצמך תמיד עדיף על פני משחקים זולים ושקרים. אם אדם מתחיל קשר בצורה שאינה תואמת את מי שהוא, איך שהוא מרגיש ומה שהוא רוצה, איך הוא יוציא את "האני" האמיתי שלו אחר כך? הוא לא יידע איך, האדם מולו לא ידע מי זה, והוא יהיה עסוק כל כך במסיכות עד שישכח את עצמו. אם אדם מחפש מערכת יחסים כנה ואמיתית, למה לבנות אותה על קרקע של מערכת יחסים שקרית ומזויפת? גם אם יש סיפורים מקיר לקיר על "הצלחות" בשיטות האלה, אני מעדיפה לשמור מרחק מהן. אם בשביל להשיג את מבוקשי אני צריכה לעבור שבעה מדורי גיהנום ולאבד את עצמי , רצונותיי ורגשותיי בדרך, אני מוותרת.
לפנייה לכתב/ת 
בבית הספר היסודי דווקא שררה מגמת הגישה הישירה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
