כאן שותים חשיש

מיהו עיתונאי אמיתי? בימינו אנו, בהם כל נער זב חוטם מפרסם את הגיגיו הדעתניים מעל דפי העיתון או באתר זה או אחר, נראה כי נשכחה משמעותה הנכונה והראויה של מילה זו. עיתונאי, כך היה נהוג לומר בעבר, הוא שליח ציבור, בעל מקצוע ועט זריזה המקדיש את ימיו ואת לילותיו למען הבאת דבר האמת אל קוראיו. אדם אשר יסכן את גופו, את נפשו, את מעמדו בין חבריו, על מנת לחשוף ולהעלות מן המסתרים עובדות קשות או ידיעות כואבות, אשר קוראיו נדרשים לדעת. לעתים האמת מרה היא ולא בחפץ לב יקבלוה הקוראים, אך עיתונאי אמיתי לא יירתע בשל כך ועל כן זכאי יהיה לתואר זה. 

כמחווה לאותו זן הולך ונכחד של עיתונאים אלה, נביא הפעם את סיפורו של יוחנן לוי, כתב "ידיעות אחרונות". בפברואר 1954, בעוד מגפת סמים משכרים נפוצה ברחובות תל אביב, יצא הריפורטר לוי אל מסע נועז במאורות החשיש של העיר העברית הראשונה, ואף העז, ללא מורא וללא משוא פנים, לנסות את הסם המשכר על גופו שלו. ולו על מנת שנוכל להיזכר ליום אחד עיתונות אמיתית מהי, נציג לפניכם קטעים נבחרים מכתבתו אותה פירסם לאחר שפגה השפעת הסם:

"מונית כהה נעצרה על ידי בשדרה החשוכה. 'היכנס', אמר הנהג. 'היכנס', אמר גם האיש שישב במושב האחורי. נכנסתי. לא ראיתי את מספרה של המונית, במתכוון. לא רציתי לראות פרטים שאצטרך 'לשכוח' לאחר מכן. העדפתי שלא לראותם כלל. 'אתה רואה שאני עומד בדיבורי', אמר האיש שישב במושב האחורי, 'הערב אנחנו הולכים לעשן חשיש'...

איני יכול לגלות את מיקומו של המועדון אליו הגענו. אוכל רק לומר שהוא לא הרחק מן הים. המיית הגלים נשמעה מבעד לקירות הדקים. במבט ראשון נראה המועדון כבית קפה רגיל. עומדים בו כשני תריסרי שרפרפים, שולחנות אחדים ודלפק שיש. מחובר אליו מטבחון זעיר, בו דולק פרימוס ועליו קנקן של קפה. את הקפה השחור מגישים ביחד עם הל ריחני, כפי שנהוג הדבר אצל הערבים. תחנת שידור ערבית הוסיפה להשלמת האווירה במנגינה מזרחית איטית... לא היה כל צורך בססמאות כדי להיכנס. בן לוויתי היה מוכר לבעלי המקום.

ראשית הגישו לנו כוס מים קרים. עם המים קיבלנו גם מין ריבה לבנה ומתוקה ביותר. חשבתי כי היא מהולה בסם, אולם טעיתי. הריבה היתה ריבה וטעימה דווקא. אחריה בא הקפה, גם הוא נקי מסמים. אחר כך הביאו את הנרגילה. בתערובת הטבק שלה היה חשיש. בבתי קפה גדולים, כך קראתי, לכל מעשן נרגילה פיה משלו. במאורה שבה ביקרנו השתמשנו כולנו באותה פיה. יתר על כן ניכר, בפיה שהשתמשו בה גם לפנינו. ראשון קיבל את הנרגילה בן לווייתי. הוא מצץ ממנה פעמיים ומסרה לידי - חיקיתיו ונשמתי לתוך ראותי. קראתי לא אחת כי מאום אינו קורה מעישון ראשון ורק אחרי שחוזרים על הפעולה פעמים אחדות, מתרגלים אל טעם החשיש. מסקנותי האישיות היו אחרות. אמנם לא הרגשתי בהתרוממות הרוח. לא ראיתי כל הזיות. בוודאי ובוודאי שלא השתוקקתי למציצה נוספת. אולם הסם עלה לראשי במהרה. קיבלתי סחרחורת, חשתי בראשי ורציתי להקיא. ידעתי שהדבר יעשה רושם לא טוב במסובים ועשיתי את כל המאמצים להתגבר על הבחילה. המאמצים נשאו פרי... עד שהגעתי הביתה.

אחרי שהתאוששתי מהשפעתו של הסם עלי יכולתי להתבונן כיצד הוא משפיע על אחרים. הללו עצמו את עיניהם או שפקחו אותן והן היו גדולות ומבריקות ואינן רואות דבר. קצב נשימתם השתנה גם הוא. מדריכי הסביר לי (אחר כך), כי הרגשותיהם של מעשני חשיש אינן אחידות. יש המרגישים התעוררות כללית של עצבים, יש המרגישים לאות נעימה. מצב רוחם של כולם עולה בהרבה. הם שוכחים את דאגותיהם. מעשן החשיש היושב במאורה, לוקח חופש מהחיים ומדאגותיהם למשך שעה - שעתיים. לאחר מכן הוא עייף. מאוחר יותר נהרסת מערכת עצביו, גופו נפגע. אבל זה כעבור זמן, בשעת העישון הרי הוא 'מלך' ושרוי בגן עדן.

שאר יושבי המקום נראו כאנשים רגילים בכל. אילו פגשתים ברחוב לא הייתי מכיר בהם שהם מעשני חשיש, כמו שאין להכיר באלפי ה'חשישניקים' שמעשנים את הסם (או לועסים אותו) בבתיהם, אחרי שהם מגדלים אותו בגינותיהם ובחצרותיהם במעברות, בערי העולים ובמושביהם. ברשימות הבאות נגיע גם אליהם".

לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן.