"כל הזמן אנחנו חושבים - מי חסר פה?"

כולם שאלו אותי תמיד אם לחצת עליי באיזושהי דרך או אופן ללכת בדרכך. אתה יודע, טייס, חיל אויר, להמשיך את המסורת שלך. לכולם עניתי שלא. אף פעם ולעולם. מילה אחת לא הוזכרה בבית על טיס, על חיל האוויר. ההפך הוא הנכון. כשהתחלת להיות מודע לכיוון אותו בחרתי בכל הקשור לצבא ולחיל המודיעין, עודדת אותי ושמחת על בחירתי. אנשים שונים אמרו לי במהלך הזמן כמה אתה גאה בי, במתני שלך. רציתי רק להגיד לך, טייס שלי, שגם אני גאה בך מאוד, מאוד, מאוד. אני מקווה שתנוח על משכבך בשלום ובשלווה ושתמריא אל על במסוקי גן העדן. להתראות טייס שלי".

במילים אלו נפרד מתן עדן מאביו הטייס, שנהרג לפני עשור באסון המסוקים. מתן היה אז נער בן 18, שבדיוק סיים קורס קדם צבאי ועמד להתגייס. באותו יום שחור עבור המדינה כולה, 4 בפברואר 1997, הוא ישב באחד השיעורים האחרונים של הקורס. מישהי נכנסה לכיתה וסיפרה על כך ששני מסוקי יסעור התנגשו. מתן חשב שאביו, שעמד לטוס עם אמו לטיול בחו"ל, לא היה שם. מי עושה מילואים ביום של טיסה לחו"ל? כדי להרגיע את עצמו, החליט בכל זאת לצלצל הביתה. "אחי הקטן עומרי ענה ואמר: 'תבוא מהר הביתה. קרה אסון נורא'. ואז התחיל לבכות בטלפון", הוא נזכר.

מתן ושני אחיו לא גדלו והתחנכו בבית טיפוסי של טייס. רב-סרן ישיש עדן ז"ל חי את חייו כאזרח לכל דבר, התגייס כל שבוע-שבועיים ליום מילואים והמשיך בשגרה. "כשאני ואחיי נולדנו, אבא כבר היה אזרח. כולנו ידענו מה הוא עושה במילואים, אבל זה לא היה חלק מההווי של הבית. לא היו לנו דגלים של מטוסים ופוסטרים על הקירות. לא היתה כאן אווירה של חיל אוויר. גם לא גרנו בבסיסים של החיל, עם המשפחות של הטייסים".

לפני כשנה יצאה משפחת עדן לטיול בארצות הברית, טיול משפחתי ראשון מאז שנהרג האב. הם היו ארבעה במקום חמישה. "כל דבר שעובר על המשפחה ועליי באופן אישי תמיד מעורר את הקונוטציות של 'מי חסר פה'. בקטע הזה נזכרים באבא הרבה יותר מאשר בימי זיכרון פורמליים או בימי השנה לאסון", אומר עדן.

המשפחה עדיין זוכרת היטב את הטראומה הקשה של ההתמודדות מול רמזים בתקשורת לפני 10 שנים לכך שישיש עדן ז"ל לא היה כשיר מבחינה בריאותית לטוס. "ניסו לרמוז שאולי היה לו התקף לב, שאבא לקח תרופות מסוימות בגלל הטיול הקרוב לתאילנד, שטשטשו ועייפו אותו. היה די ברור שגורמים מסוימים הדליפו את הדו"חות הפתולוגים ואת הבדיקות הרפואיות. זה כאב שצריך לקום בבוקר ולראות דברים כאלה בעיתון".

מאז האסון, הפכו 73 המשפחות השכולות למשפחה אחת גדולה. הן מנציחות יחד את שמותיהם של הבנים שנהרגו בדרך לפעילות מבצעית בלבנון, מחזקות אחת את השנייה, שומרות על קשר חם ומשתדלות להגיע לאירועי שמחה וימי זיכרון משותפים.

"כבר בשבעה ביקרו אותנו הורים שכולים של חיילים שהיו במסוק של אבא שלי או במסוק השני. זה היה מאוד חשוב בימים הראשנים, משום שהייתה לנו איזו שהיא תחושה של אחריות, כי בכל זאת אבא שלי היה אחראי על המסוק הזה", מספר מתן. "ברגע שמקבלים תמיכה מההורים של החיילים שהיו בעצם נוסעים באותו מסוק - זה מאוד עוזר להסיר חלק מהתחושות הקשות שיש, ולקבל מזה הרבה תמיכה".