אובססיית ערך-הדירה
כל עוד אצלנו בשכונה מפנים עורף לנזקקים, אין טעם בצקצוק שפתיים מול השחיתות הציבורית והיעדר שר רווחה
צקצוק השפתיים, בשעה שעוסקים בחוסר הסולידריות בחברה הישראלית או בשאלות השחיתות והצדק החברתי - אין בו ממש. הממשות קיימת רק בשעה שאדם מקבל על עצמו לתקן את הצדדים המעוותים שבו. מכוח תיקון זה הוא יכול לצאת אל הציבור, ברוח מקורות היהדות המחייבים: "קשוט עצמך ולאחר מכן קשוט אחרים" - ולנסות לעורר מהלך ציבורי של ניקוי השחיתות ושל צדק חברתי.
דוגמה לדבר: מוסדות החינוך העוסקים בשחיתות חייבים קודם לכן לבחון את עצמם. האם המינויים במוסד נעשים ברוח נכונה, האם הגביה מההורים אכן הולכת לשיפור החינוך, והאם מקפידים שם על שעות ההוראה ועל דיווחי אמת? במקביל, גם הילדים המדברים גבוהה-גבוהה על המאבק בשחיתות בשיעורי התנ"ך, האזרחות והחינוך, צריכים לשאול את עצמם - האם בכיתתם שלהם מעתיקים בבחינות או "מסדרים" למקורבים בכיתה מעמד מיוחד בצדדים החברתיים? פעמים רבות, דווקא הדיבורים הרבים הם המונעים ומרחיקים אפשרות עמוקה של תיקון.
כל זה נכון גם בצד הציבורי של הצדק החברתי. מחאה נגד אי מינוי שר רווחה היא מוצדקת מאין כמוה, אולם אין דרך לעשות זאת כאשר ידי המוחים מלוכלכות. אחת התופעות ההולכות ונעשות בולטות יותר, היא סירובם של תושבים לחיות בצד מי שזקוק לעזרה וראוי לה. הבושה הגדולה היא שעיקרון-העל של "ערך הדירה" מנצח כל נושא אחר. הבושה היותר גדולה היא שאנו חברה שערך הדירות בה יורד, אם הן נמצאות ליד מקומות של אנשים הזקוקים וראויים לעזרה. במקום שערך הדירות יעלה בשל העובדה שחיים ליד אנשים טובים וגומלי חסדים - הוא יורד.
אנו מכירים אין-ספור דוגמאות של סביבות מגורים, אשר מסרבות לאפשר הקמת אפשרויות עזרה וסיוע למי שגר באזור שלם. דוגמה מיני רבות: עיריית ראשון-לציון שכרה דירת חמישה חדרים למען בנות נפגעות אלימות קשה בבית והתעללות מינית. מדובר בבנות השותפות לחיים הציבוריים במלואן, עובדות ולומדות האוניברסיטה. ביום בו אלו הגיעו להעביר את חפציהן לדירה, הן נתקלו בהתנגדות חריפה מצד הדיירים. האחרונים תלו שלטים פוגעים ודאגו להבהיר לבנות, שאין הן רצויות בבניין, והם לא יעברו על כך בשתיקה. ההתנגדות לוותה בתירוצים, שהדיירים שילמו ממיטב כספם על הדירות, ומעבר הבנות לבניין יוריד את ערכן. ואף אמרו כי הבנות מסוכנות, והם חרדים ומודאגים מכך ש"כאלה" יגורו בשכנות אליהם. קיים חשש סביר כי העירייה נכנעה לדרישות הדיירים ואמרה כי תעביר את הבנות לדירה אחרת.
עכשיו בא תור המבחן של תנועות הנוער, של העירייה ובעקבותיו של הדיירים, הרואים בדירת הנערות אתגר ולא מכשול. האם תגובה זו תהיה המשך לשריפת ההוסטלים לבעלי מוגבלויות בחולון ולהתנכלות למרכז השיקום לנערים בהר אדר - או שכאן תעלה דרך אחרת, אשר תתחיל בהירתמות של תנועות הנוער למאבק לטובת נערות אלו, ותסתיים באירוח החם והאוהב של הדיירים בבניינים הקרובים לדירת הבנות, כפי שהן זקוקות לו וראויות לו?
זו הדרך האמיתית לבנות חברת צדק. במוסד בו אני עובד, בהנהגת הרב שי פירון, יש הירתמות מיוחדת לילדים אוטיסטיים הלומדים בתוך מוסד הלימודים ומטופלים על-ידי התלמידות; ישנה קבוצה של ילדים פגועים בפגיעות אחרות, הזוכה לאותה התייחסות; החלק המיועד לבנות עבר תהליך של "הנגשה" (בניית מעליות, שירותים ראויים, מעברים בין הכיתות), ומעתה יכולות גם בנות מוגבלות תנועה ללמוד בו, ואנו מגייסים עתה משאבים למוסד הבנים כדי לעבור תהליך במקביל. גם אנחנו יכולנו לשלם מחיר יקר של תדמית, אולם הצדק החברתי הוא זה שצריך להיות מוביל.
כמובן, לא על עצמנו באתי לספר, אלא פשוט להסיק את המסקנה הפשוטה: אין דרך אחרת מאשר לעשות את כל האפשר ברמות היסודיות של הקיום, לרתום את כולנו למאבקים כדי שהפוסעים בשולי דרכי החיים ימצאו שם את לבנו החם ואת נכונותנו לעשות את מה שהם ראויים לו. כי "משפט אחד יהיה לכם".
מומלצים
