יער אודם: כיפה אדומה לא גרה כאן

בעקבות פתיחת אתר החרמון לגולשי השלג, תיווצרנה כנראה בזמן הקרוב צפיפויות לא מעטות במבואות ההר ובשוליו הישראליים. המכורים ללבן ממילא מוכנים להבליג על כל קושי ומכשול בדרכם לממש את להיטותם לגלישה, אבל אלה שלא ממש בקטע יכולים בהחלט להעביר את יומם במקום שונה.

הליכה סתם ביער, התבשמות מריח הקרקע הספוגה במים, התבוננות בכתמי השלג על ההר שאליו לא הגענו, ניסיון לעכל את היופי הנהדר של עמקי צפון הגולן למרגלות ההר הלבן, השוואת מה שצומח מסביב למה שמופיע במגדירי העצים (מי לוקח בכלל?) -‬ כל אלה אפשריים במסלול הליכה קצר ויפה ביער אודם. ובו, מכל השפע הבלתי נדלה של ערכים בוטניים לעיון / להרחה / לטעימה / למישוש וגו', בחרתי דווקא את עצבונית החורש.  

בסבך האפלולי של החורש (צילום: רינה נגילה)

יש כאלה שמכירים את הצורה התרבותית שלו - "רוסקוס" -‬ אבל אצלנו, בחורשים הצפופים והאפלוליים של הצפון, צומח הרוסקוס הלז פי אלף יותר יפה מהמתורבת. הוא נקרא "עצבונית‭,"‬ ממש כשמו הערבי - "עס‭."‬ יש לו עלים ירוקים קטנים, אליפטיים ודוקרים באופן מעצבן. הוא גדל מתחת לעצים, וכשמתכופפים לראות פרחים אפשר לחטוף אותו בפרצוף ואז מתעצבים.

מה אם כן מפריד בכל זאת בינו לבין ירוקים אחרים? זה שהפרי שלו - כדור אדום, קטן ומבריק - שצומח לכאורה מתוך אמצע העלה ולא מן הגבעול. האמת היא שהעלה הוא גלגול של גבעול, ומבחינה משפטית הפרי צודק. אבל בני אדם, ואפילו חזירים, לא אוכלים אותו, אז את מי זה מעניין שהוא צודק. אולי את הציפורים, שכן אוכלות אותו, כי יש להן שכל קטן והן מוכנות להידקר.

הפרי האדום בולט במיוחד, כדי שהציפורים תראינה אותו בסבך האפלולי של החורש ותבואנה אצלו. הן אינן מסוגלות לעכל את הזרע שלו, שהוא בעל קליפה קשה, ולכן מתיזות אותו בשלמותו עם הלשלשת שלהן, וכך מפיצות אותו. בעצם אולי הוא לא רק צודק משפטית, אלא גם חכם.

ליער הזה אפשר להגיע מהעיירה הדרוזית מסעדה, בצפון הגולן. במרחק כ-‭1.5‬ קילומטר מהיציאה הדרומית שלה לכיוון בוקעתה, הכפר הדרוזי השכן, בעיקול מאוד חריף של הכביש, ניצב שלט ברור המפנה אל דרך עפר נוחה מערבה (ימינה).‬ כאן גם מתחיל סימון השביל (דרך עפר של ממש) בצבע אדום, שאיתו עולים דרך היער ומסיימים בניחותא אחרי כ-5 ק"מ במבואות היישוב אודם, על מדרונו הדרומי של הר הגעש הכבוי תל אודם, הוא תל אלאחמר, שעליו טיפסנו וממנו גלשנו זה עתה.

מה שבע?

הטיפוס על הר הגעש הכבוי, מראות צפון הגולן והמישורים המשתרעים מזרחה וצפונה עד פאתי דמשק, הם גם המקום לקיים את מצוות הזיכרון הישראלי הקולקטיבי, הנוגע למלחמותינו עם הסורים, מה גם שהר אודם מתנשא באגף הצפוני של "שרשרת התילים" – מושג צבאי שבא במקום המינוח הגיאוגרפי הנכון, "טור הרי הגעש הכבויים" – שהם כרגע נכס אסטרטגי חשוב בעימות אפשרי עם סוריה.

וכך, מאלבומי ניצחון והתבשמות ממהלכינו הצודקים כמעט תמיד, ורק למען

 הפרספקטיבה המדויקת יותר – שהרי סיפורי הגבורה הלאומיים שלנו מפארים מדרך הטבע את עוצמתו של צבאנו הבלתי מנוצח – כדאי להכיר בעובדה שהמיתוס החל להיבנות עם הסיפור שצה"ל הקטן הביס שבע מדינות ערביות במלחמת העצמאות. שבע? האמת היא שצבאות מצרים, ירדן ולבנון אכן ניגפו, חיל משלוח עיראקי קטן הוכה אף הוא, כך גם מיליציות שונות מפה ומשם, אבל זה עושה מהשבע בעצם רק שלוש וחצי...

לא שזו בושה לנצח בתנאי 1948 את מי שניצחנו, אבל למה להוסיף מן הדמיון כדי להגיע למספר המיתולוגי היהודי כל כך - שבע?

ומה עם סוריה, שגם היא הייתה שותפה כואבת למלחמה ההיא? ובכן, בסופה ישב צבא סורי בשטח ישראל שממערב לירדן, בעמק החולה ובאזור גשר בנות יעקב. הוא התפנה רק בהסכמי שביתת הנשק, ואף כפה על ישראל לפרז את השטחים שפינה ולהחזיר את הנמלטים והמתפנים בעקבות המלחמה. הסורים אף פלשו אחרי מלחמת העצמאות לאזור כורזים וכבשו שטח לא מבוטל. צה"ל איבד בקרבות (בתל אלמוטילה) עשרות לוחמים.

כל הגדה הצפון מזרחית של הכנרת נתפסה על ידי הצבא הסורי, וכך גם ה"מובלעת" בחמת גדר. הסורים כפו על ישראל לוותר על ניצול מי הירדן, וכך גם נולד הרעיון הנואל של שאיבת מים מן הכנרת והעלאתם לגובה של מאות מטרים, אל הגליל.

אז צה"ל אומנם ניצח, אבל לא כל כך הביס – ובטח לא את הסורים – במלחמה ההיא. רק 19 שנים אחר כך, כבר כן...

לא גמדים ולא יער

ועוד מילה אחת בעניין ה"יער" שבו הלכנו. כיוון שיערות של ממש הם מושג בוטני ברור בארצות שבהן יער הוליד אגדות כמו שלגייה, כיפה אדומה, במבי וכו', ובארצנו היערות נראים אחרת לחלוטין, מן הדין לעשות סדר בעניין. יער, על אף שהוא מוזכר בתנ"ך כמקום חייהם של פריצי חיות, הוא מושג ספרותי לחלוטין בעברית המודרנית. היער הצומח בארץ הוא רק חורש, כלומר שטח צפוף עצים ומרהיב, אלא שעציו הסבוכים, שאין שום דרך להלך ביניהם, אינם מתרוממים לגובה רב מ-3 עד 5 מטרים.

בקושי רב אפשר לחבר בשפתנו בין המושג "יער פארק‭,"‬ שהוא גם סוג של חורש, אבל דליל מאוד ומרווח – משהו כמו 16 עצים בדונם. יער נטוע אדם, תחום התמחות מיוחד של קק"ל, הוא יצירה מלאכותית, מעין גינה גדולה, ואפילו אם שטחי הנטיעות גדולים ומכסים חלקי ארץ נרחבים, דין מרביתם ממילא להיעלם בשל מחלות ואי-התאמה לשטח. בכל מקרה, הם אינם מזכירים אפילו את היערות שהם באמת יערות, ולדאבון הלב נמצאים רק בגולה.