מסתכל בארגמן של העיניים
גיא בניוביץ' נזכר ביכולת האנושית לייצר מפלצות מילדים תמימים וחוזר לבלדה הנפלאה "Fallen Angel" מהאלבום "Red" של "קינג קרימזון". עוד סיפור של מלאך שנפל
הרבה שיאים שליליים נשברו כאן בשבוע האחרון. היה את דו"ח העוני, היה המופע של הנשיא, והיה גם העונש שקיבל ילד בן 16 שרצח ילדה בת 16 - בפעם הראשונה מאסר עולם. והמקרה האחרון מזעזע במיוחד, כי כמו במקרה של רצח נהג המונית דרק רוט, הוא מזכיר לנו את היכולת האנושית לייצר מפלצות, שגילן רק הולך ויורד.
אתה מביט על ילדים שמשחקים ברחוב ותוהה: האם גם הם יהפכו פעם לחיות אדם? ומהו המנגנון האחראי לכך, וכיצד ניתן לשתק אותו ולקרב אותם בחזרה לאנושיות השפויה? וכל המחשבות האלו גולשות לצלילים קודרים של גיטרות מנסרות, ולתמליל עצוב-עצוב על מלאכים שנפלו. על השטן שאיננו פרי יצירה ספרותית אלא מזדחל כל הזמן בינינו, מלטף ומגרה את קצות אצבעותינו. השטן שמרים את ראשו ברגע ההוא - שבו רואים רק אדום.
"דמעות אושר עם היוולדו של אח
לא עוד הייתי לבדי
16 שנים של סכנה, של קרבות סכינים
מוזר מדוע אלה חייו, ולא חיי שלי.
ניו יורק צחורה משלג, רחובותיה קפואים
מוכתמים בדמו. הכל השתבש
עייף, מרושע וחסר סבלנות
אלוהים יודע עד מתי זה יימשך".
יש אלבומים של רוק מתקדם שמוזכרים בלחש, כמעט בחרדת קודש. כאלה המוגדרים בשם התואר הפשטני "חשובים". כאלה שאף ספריית דיסקים שמכבדת את עצמה לא יכולה להיות רגועה בלעדיהם. כזה הוא האלבום "Red” של אחת הלהקות החשובות ברוק המתקדם - "קינג קרימזון". זהו אלבום כל כך עוצמתי, כל כך קודר ואפל מחד אבל מלודי וקליט מאידך – שאתה מוצא את עצמך חסר נשימה כשהוא מסתיים. הכוח והכישרון נוטפים בכל דקה של האזנה, וזו לא האזנה פשוטה.
צריך להכיר קצת את תולדות הלהקה כדי להבין את נסיבות יצירת האלבום. קרימזון חיה, התקיימה ונשמה בזכות אדם אחד: היוצר והגיטריסט (ויש שיאמרו חולה הרוח) רוברט פריפ. בלעדיו, המונח "רוק מתקדם" ריק מתוכן. פריפ והגרסה הראשונה של הלהקה הביאו לעולם ב-1969 את הטור דה-פורס הראשון של הפרוג - "In the Court of the Crimson King", שאחריו כבר שום דבר לא היה אותו דבר. אין כמעט חובב רוק שלא יכול לצטט לפחות שלושה קטעים מתוכו, שלא לומר לזמר את כולו א-קפלה קדימה וברוורס. עם פתיחה כזו, לא פלא שהציפיות מקרימזון היו גבוהות. אלא שאז החלה רכבת מטורפת של נגנים וחברים שבאו והלכו מאלבום לאלבום, לעיתים תוך כדי אלבום, ודבר אחד התברר: פה יש בוס אחד, עם ראייה אמנותית מוגדרת, ושמו רוברט פריפ. לא טוב לך? סע, חביבי, סע.
לזכותו של פריפ נזקפת העובדה שלמרות האגומאניה שלו, הקרימזונים דפקו יצירות מופת בזו אחר זו. ואז, חמש שנים אחרי, הם נותרו שלושה: פריפ ויחד עמו הבסיסט (שגם שר) ג'ון ווטון והמתופף וויליאם ברופורד. ביולי 1974 הם התכנסו עם כמה חברים טובים באולפן בלונדון, ועשו את "Red". תקליט זועם, רזה מבחינת הסאונד שלו (לעומת שטיחי הקלידים שהופיעו בתקליטים קודמים), בסיסי מבחינת העטיפה (לא עוד קולאז'ים וציורים אלא פשוט צילומי השלישייה על רקע אפל) ובעיקר מחבר באופן קולח בין פרוג, רוק כבד ואפילו אמביינט. חמישה קטעים שהם סימפוניה קודחת בעצבים, החל מקטע הגיטרות הפותח, שעל שמו נקרא האלבום, ועד לקטע הארוך והיפהפה "Starless" (שגלגלצ פילחו שביב ממנו לאות של "שתיקת הכבישים").
הקטע השני באלבום, שבו נעסוק, הוא הבלדה הנפלאה "Fallen Angel", שש דקות שמכילות הכל: גם שיר נושא מלודי, גם פזמון עוצמתי ובועט, גם המנון גיטרה של פריפ והכל עם תיפוף כבד היושב על גיטרה מנסרת. זה קטע שמדגים שוב מדוע המילה "שיר" לא מספיקה לתאר יצירת רוק מתקדם. כי השיר הוא רק גוון אחד.
"Fallen Angel" פותח ישירות לאולקוס שלכם: צליל גס, צורם ומפודבק של גיטרה, שעולה לאיטו ומתחלף בכינור (של דייויד קרוס). ואז, כמו מלאך שיורד משמים, מגיחה הבלדה העדינה שעליה יושב התמליל. המספר טווה את סיפורו העגום של אחיו הצעיר, המידרדר לחיי פשע ואומללות ברחובותיה של ניו יורק. "למה הוא ולא אני?" הוא תוהה, כשהוא יודע שסופו של הסיפור נכתב מראש. שזה יכול להיגמר רק ככתם דם בשלג, עוד סיפור של מלאך שנפל.
הדימוי המרכזי של "Fallen Angel" הוא דימוי נוצרי, שמשמעותו הפשוטה היא השטן, לוציפר, שהחל את דרכו כמלאך האל אך "נפל" בשל חטאיו. הדימוי הזה מבקש להבהיר שהשטן הזה מלווה אותנו בכל מקום, בכל רחוב – ולפעמים גם באותה משפחה. למה? למה הוא ולא אני? לשאלות האלו לעולם לא תהיה תשובה. רק התסכול מרים ראשו ומגחך.
המנגינה העדינה של הבתים בבלדה, המסמלת את התום והפשטות של מה שיכול היה להיות, מתחלפת – כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד – בפזמון מנסר ורועש שמובילה הגיטרה החשמלית של פריפ, כשברקע רק מתגברים התיפוף וזעקתם של כלי הנשיפה והכינור. וזה עולה, עולה, עולה בצרחה מעלה מעלה עד שנעלם. מדוע היצירה כה קצרה ומסתיימת רק אחרי שש דקות? אולי כמו החיים הצעירים שמסתיימים במהירות, ללא תוחלת.
"Red" נותר יצירה חריגה בנוף של הרוק המתקדם, והוא מסמן נקודה אבולוציונית חשובה. כמו שפריפ קבע כללי יסוד לז'אנר באלבום המוצא "In the Court of the Crimson King", ב"Red" הוא מנסח כלל זהב חדש: רוק מתקדם יכול גם לבעוט, בלי להתבייש. והחיבור הזה בין הפרוג לרוק הכבד פתח דרך במרוצת השנים לאבולוציות כמו "Dream Theatre" ודומיהן, שלקחו את זה מהר יותר, גבוה יותר וכבד יותר. אבל אף פעם לא אדום ארגמני כמו המקור.
ואורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם" מספר: "שמו של האלבום הגיע מתוך צפייה במחווני העוצמה באולפן ההקלטות: הם הגיעו שוב ושוב אל האזור האדום של הסקאלה. למרות שקינג קרימזון התפרקה זמן קצר לפני שיצא לאור, השפעתו של האלבום 'רד' המשיכה להדהד בעולם הרוק המתקדם ומחוצה לו, במיוחד בשנות השמונים והתשעים. הרכבים מכל העולם – יפן, שוודיה ועד צרפת וברזיל -- ניסו לחקות את הסאונד הצורמני והנוקב שלו, ואפילו להקת 'אגרול' הישראלית עשתה כמה קאוורים מצויינים מתוכו. צריך לתת קרדיט לחבר להקת סופרטרמפ לשעבר, ריצ'רד פלמר-ג'יימס, ידידו של ג'ון ווטון, על שתרם כמה טקסטים מצויינים לאלבום. העובדה שרוברט פריפ החליט, על דעת עצמו, לפרק את קרימזון בסיום העבודה על 'רד', נותרה בכייה אמיתית לדורות. ג'ון ווטון, למשל, כועס על פריפ עד עצם היום הזה; והוא ממש לא היחיד".
הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
