איך נסעתי לגוש עציון, ונשארתי בחיים

אין מקום טוב יותר להתחיל את הסיפור הזה מאשר קו 480. שעת בוקר מוקדמת, ואני מנסה לתפוס תנומה קצרה על הספסל האחורי של הקו המחבר בין שתי נקודות המרוחקות אלפי שנים זו מזו – תל אביב וירושלים.

מאחורי הולך ונעלם קו הרקיע של העיר ללא הפסקה. המקום בו זהות היא הגדרה אינדיבידואלית, חסרת משקל ומשתנה תדיר. דרך חלון האוטובוס כבר אפשר להבחין בגבעות הראשונות ביניהן תתעקל הדרך אל עיר הקודש, המקום בו לזהות יש מטען כה כבד, שכשאתה נושא אותו על גבך אינך יכול אפילו לנשום נשימת-רווחה אחת. ובין שתי אלה מטלטל אני – חמוש בעט, בערימת דפים, במצלמה, ברשמקול וביומרה חסרת אחריות כמעט – לנסות ולגלות בסדרת כתבות עיתונאיות מהי זהות יהודית.

לא, אין בכוונתי למצוא הגדרה בת שלושה חלקים קצרים, סטייל סדרת חינוך צבאית או סמינר למורות, שתקיף את הסוגיה מכל עבריה. מדובר בניסיון לצייר את תמונת המציאות המורכבת ועמוסת הסתירות הפנימיות של אותה זהות, מתוך אמונה שעצם החיפוש אחריה הוא זה שמעניק לה חיים.

אל ראש ההר 

בחרתי לפתוח את המסע בהרים סביב לירושלים. האזור בו הכל התחיל לפני אי אלו מילניומים, ובו התגבשה בהיסטוריה הקרובה יותר הקבוצה המשפיעה ביותר בשנים האחרונות על שיח הזהות היהודית, הציונות הדתית. אזור זה נקרא, בהתאם לשפה אותה אתה דובר, השטחים הכבושים, סלע קיומנו, פלסטין, חבלי מולדת, איו"ש, הגדה המערבית או ארץ יהודה.

בסביבות שער הגיא הצלחתי להירדם, והתעוררתי בתחנה המרכזית רק לאחר שהאוטובוס התרוקן והנהג בכבודו ובעצמו ניגש לסלקני ממקום מושבי. הזדחלתי דרך הבדיקה היבטחונית, מכונות השיקוף והמדרגות הנעות אל הקומה השנייה, וחיפשתי את האוטובוס שייקח אותי הלאה. התוכנית הייתה להגיע למחוז חפצי, ולאחר יום של ראיונות לשוב הביתה, למישור. אז עוד לא ידעתי כי ירושלים ובנותיה מכינות לי עוד פיתולים רבים בעלילה, וכי כח הכבידה של העיר לא ייתן לי לצאת את שעריה כל כך מהר.

אז למה לנו כל העניין הזה? 

באוטובוס הממוגן דרומה החל החשש מתגנב ללבי, ולא מהסיבות הצפויות. מה לי ולחבל הארץ הזה? שאלתי את עצמי. כאיש שמאל מובהק, חציתי את הקו הירוק בעיקר במסגרת פעילות שלום משותפת לישראלים ופלסטינים, שהיא מקור לגאווה רבה עבורי. ועכשיו, תארו לעצמכם שרקטת אר.פי.ג'י מצליחה לחדור את החלון המשוריין שלצידי ולשלוח אותי למרומים בטרם עת. איך אוכל בנשימותיי האחרונות להסביר לחבריי עגולי המשקפיים את הימצאי מכל המקומות דווקא בדרך אפרתה, ולא מהצד של בית לחם?

ולמה באמת אני צריך את כל העניין הזה? התמונה שצפה ועולה בראשי כתשובה שייכת לימים שטרם ההתנתקות/הגירוש/החורבן/שחרור-חלק-מאדמות-פלסטין-הקדושות (מחק את המיותר). נעניתי אז לאתגר שהוצב בפני, ובאתי לשוחח עם השכבה הבוגרת של בני עקיבא באחת מההתנחלויות הסמוכות למודיעין. "שלום, קוראים לי אורי ואני השמאלני שלכם להערב" פתחתי, וניסיתי להסביר ככל האפשר את עמדותיי.

הפתעה נעימה

ציפיתי ללינץ'. בכל זאת, אני לבד מול 30-40 מתנחלים, לך תדע מה הם עלולים לעשות. השקט ששרר באולם הקטן בזמן שדיברתי נשמע לי מאיים. כשסיימתי, התחלפה השתיקה במלמול של מבוכה. אחרי כמה שניות החל אחד הנערים לדבר. להפתעתי הרבה לא היו אלה דברי התנגחות או התלהמות, אלא שאלה. גם הדובר הבא לא נעץ סימן קריאה בסוף דבריו.

זו לא הייתה שיחה קלה. ניכר בחלקם שזו הפעם הראשונה בה הם נאלצים להגן על האמונות עליהן חונכו. אולם לאורך כל חילופי הדברים הללו, שנתמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, התייחסו אלי הנוכחים בכבוד ודרך ארץ, ולו רק מעצם נכונותי לבוא ולשוחח איתם בשעתם הקשה. כשמישהו מהנוכחים גלש לדמגוגיה זולה, היו חבריו הראשונים לקצוף עליו. יותר מכל חשתי שבאמת אכפת להם ממה שיש לי לומר, שהדיון בינינו הוא בנפשם. אני מזכיר – מדובר בילדים בני 17.

ציבור שאלה הם בניו, הרגשתי, אינו יכול להיות שחור משחור. ומצד שני – כן, אין צורך לדבר על הצד השני. הוא נשקף עכשיו מעבר לזכוכית המשוריינת באוטובוס הממוגן. בגלל עכירותו של החלון כמעט אפשר שלא לראות את הכפר הפלסטיני ברקע, שתושביו לא מורשים לנסוע על הכביש שתחתי.

האם המסע שלי יפתור באיזשהו אופן את הדיסוננס הזה? אני די משוכנע שלא.

שניים אוחזין בטלית 

שני גיבורים יש לסיפור הזה, ואת שניהם אפגוש היום. הביוגרפיות שלהם שזורות זו בזו, ומעידות על שייכותם לאצולת הציונות הדתית: שניהם למדו יחד בישיבת "מרכז הרב" בראשותו של הרב צבי יהודה קוק, שניהם שירתו בצנחנים, ובזמן מלחמת ששת הימים לחמו בקרב על ירושלים. שניהם גם עלו יחד לסבסטיה – ההתנחלות הראשונה בשומרון, שנחשבת למייפלאואר של המגזר.

הראשון מביניהם המשיך בקו הביוגרפי הצפוי, היה ממקימי "התחיה" וממנהיגי המפד"ל והיום הוא נחשב על ידי רבים לאידיאולוג הראשי של מועצת יש"ע. השני, לעומת זאת, פנה לכיוון מעט אחר. הוא אמנם משמש כרב התנחלות, אך תפיסת העולם שלו עברה טלטלה רצינית מאז הימים בהם שיתפו השניים פעולה. מאחר שהוא מקפיד לתאר את תפיסת העולם הזו בכל הזדמנות, הוא נחשב בעיני רבים במחנהו לעוף מוזר. למרות זאת, שמרו השניים לאורך השנים על קשרי ידידות.

מה עושה פה קיבוץ? 

אחרי 40 דקות נסיעה הגיע האוטובוס למחוז חפצי.

כפר-עציון נראה בדיוק כמו קיבוץ. זה כמובן לא מפתיע, מאחר שכפר-עציון הוא אכן קיבוץ, אך משום מה הדבר נראה לי משונה ביותר. לא רציתי לדפוק על דלתו של הרב לפני השעה היעודה, ולכן ניצלתי את הזמן לשוטטות בין השבילים המוקפים ירוק ובתים חד-קומתיים קטנים, להאזנה לציוץ הציפורים, ולמנוחה על ספסל בגינה קטנה בצל העצים. לא בדיוק מה שהיית מצפה לעשות בהתנחלות. נשמע יותר מתאים דווקא לביקור ב... אתם יודעים, קיבוץ.

בין עץ אחד למשנהו נטוע שלט סמוך לבקתת-אבן, המציין כי זהו אחד הבתים היחידים ששרדו מכפר עציון המקורית – שנכבשה ב-1948 על ידי הצבא הירדני. כותב השלט ציין כי בכל אחד מארבעת החדרים בבקתה הקטנה גרה משפחה, כאילו ביקש להעלות על נס את הסתפקותן במועט של אותם מתיישבים ראשונים. גם כפר עציון החדשה, זו שהוקמה ב-1967, לא מצטיינת בפאר והדר, אולם הנוחות והרווחה ניכרות. זוגות האופניים הלא נעולים מעידים יותר מכל על השלווה. ועל הגדר.

בדיוק בזמן דפקתי על דלת ביתו של מארחי הראשון, הרב חנן פורת.

מנהיג רוחני 

כן, קראתם נכון. הרב חנן פורת. עבור מי מכם שצורך את הידע שלו מכלי התקשורת החילוניים בלבד, מצטייר חנן פורת כפוליטיקאי קיצוני, צעקן ושנוי במחלוקת. מעטים יודעים על המטמורפוזה שעבר מאז פרישתו מהכנסת ב-1999: פורת החל ללמד תורה, לכתוב מאמרי "פרשת השבוע" פופולריים והפך אט אט, גם אם לא באופן רשמי, לאידיאולוג של מועצת יש"ע.

הציבור החילוני זוכר את פורת בעיקר בגלל אירוע אחד, שהוא עצמו היה מעדיף לשכוח: ביום הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים פלסטינים במערת המכפלה, הוא קרא מול מצלמות הטלוויזיה 'פורים שמח' – וסימל בכך עבור רבים את קהות החושים המוסרית של ציבור המתנחלים.

דווקא בנקודה זו נעשה לו לדעתי עוול מסויים. פורת בירך את אנשי התקשורת מתוך שיגרת לשון כשהוא שיכור, כמצוות החג. אין לי ספק כי לא שמח ועלץ על רציחתם של המתפללים הערבים. אך האם היה מגייס מידה רבה יותר של רגישות אם היה מדובר חס וחלילה בנרצחים יהודים? אפשר להניח.

מעט מן האור 

האדם שפתח את הדלת נראה מבוגר מעט מזה שזכרתי ממסכי הטלוויזיה, וחביב בהרבה מאותו איש מדון שהצטייר בזיכרוני. הניצוץ הבוער בעיניו, ניצוץ אמוני על פי תומכיו או משיחי על פי מתנגדיו, נותר כשהיה.

בדיוק באותו רגע, בצירוף המקרים הראשון (ובהחלט לא האחרון) לאותו יום, טירטר מכשיר הפקס. הדפים הלבנים המלאים בכתב יד מסודר ובהיר, כך סיפר לי פורת, הצטרפו לכדי מאמר שנועד לפרסום בעלון בתי הכנסת אותו הוא עורך, "מעט מן האור". הכותב הוא לא אחר מאשר האדם אותו אפגוש בשעות הערב.

סתירות והפתעות. הרב פרומן (צילום: אורי יסעור)

הרב מנחם פרומן, רב ההתנחלות תקוע, הוא במובנים רבים הנגטיב של חנן פורת. בעוד האחרון הוא מנהיג ואיש מעשה המחזיק בתפיסת עולם אינטלקטואלית מנומקת, מתגאה הראשון דווקא בהיותו אדם רב סתירות והפתעות, המוצא את האמת דווקא במסתורין וברוחניות. כל אלה היו אולי מקובלים על פורת, אך פעולותיו של הרב פרומן בעולם המעשה הן אלה הגורמות לשערותיו של פורת לסמור: פרומן קורא בכל הזדמנות לדיאלוג ומתן זכויות לעם הפלסטיני.

"קצת קשה לקטלג אותי" הוא אומר. "מצד אחד הייתי בסבסטיה, בימית ופוניתי בכח מגוש קטיף, ומצד שני הייתי ידיד קרוב של יאסר ערפאת ונפגשתי עם השייח יאסין. אני יודע שזה מעצבן אנשים, כי לכולנו יש את הצורך הפסיכולוגי לשים דברים בקופסאות, אבל אני לא אתאים את עצמי לחלוקות של אחרים. ככה אני, זה לא שאני נהנה להרגיז".

פורת מניח את המאמר בצד - הוא יקרא בו לאחר שאלך. בינתיים הוא מסיים את ארוחת הבוקר ומברך את ברכת המזון בדבקות גדולה. באותו מאמר אזכה לקרוא רק 12 שעות לאחר מכן וכמה קילומטרים מזרחית משם, בביתו של הרב פרומן, שיבאר לי את הרעיונות החתרניים-משהו ששתל בין ובתוך דברי התורה. אבל הבה נניח לכך כרגע. הרב פורת ואני מסבים כעת לשולחן הסלון. מנהיג אידיאולוגי אחד, עיתונאי אחד וזהות, שאולי היא אחת ואולי אינה אלא רסיסי רסיסים.

מכשיר ההקלטה עובד.

הנה אני מתחיל.

ביום שישי הבא: פרק ב' - בין כפר עציון לתקוע 

טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com