אז ככה מרגיש קיפוח

לפני כחודשיים הגיעה משאית והעבירה את חיינו לנגב. טוב, לא הנגב הטרשי והצחיח, אלא צפון הנגב - כולה שעה וחצי נסיעה מתל-אביב, עם קצת יערות (נטועים) מסביב ויישובים גדולים (יחסית) ומבוססים (יחסית) בסביבה. ובכל זאת, למרות כל ההקלות שציינתי, עדיין מדובר בנגב.

לפני המעבר, השאלה ששאלו אותנו כולם היא למה. איזו סיבה יש לנו להגר לחבל ארץ שאף-אחד במדינה לא שם קצוץ על מה שקורה בו (פירוט בהמשך)? למה להתרחק מהמרכז כשהחיים העסקיים והחברתיים שלנו שם, וכשהכל מתחיל סופסוף להתחבר לנו כלכלית (אינשאללה)? למה להרחיק את הילדה שלנו מכל מה שהיא הכירה עד היום ומהמשפחה (היא מתה על סבתא)? אז ככה. 

קודם כל, נעים מאוד

דניאלה אשתי האהובה, בתנו הקטנה אורי, ואני - אודי - עברנו לקיבוץ כרמים הממוקם על קו התפר, מעט צפונית לבאר-שבע וסמוך ליישוב מיתר. הגענו לכאן מתוך רצף ביזרי למדי של אירועים שהביא אותנו, בסופו של דבר, להבין שזה אולי המקום בו נוכל להגשים את חלומותינו. אולי.

לפני כשנה התחלנו לחפש בית. בית קבע. מקום לגדל בו את הילדים, מקום ירוק ופתוח שהאוויר בו נקי והאווירה רגועה, מקום שיספק לנו תחושת קהילה בלי לחצים של קהילה. ובעיקר חיפשנו מקום שלו תכנון אקולוגי בר-קיימא, מקום שמתחשב בסביבה שבה הוא שוכן, מכבד את האיזון הטבעי העדין ועונה על הדרישות שנובעות מהמשבר הסביבתי החמור שלפתחו אנחנו ניצבים.

לאחר חיפוש מעמיק הבנו שלמעשה אין מקום כזה בארץ. לא ממש. יש התחלות, יש נגיעות, יש מקומות עם קהילה, יש מקומות עם קצת אקולוגיה, אבל מקום כזה - שונה, מזמין, שבתיו נמכרים במחיר סביר והוא ממוקם במרחק סביר מהמרכז - אין. פשוט עוד לא קם.  

הגליל? משהו מאוד רגיל

את החיפוש התחלנו, כמובן, בגליל, אבל מאוד לא אהבנו את מה שראינו: יישובים קיימים מתרחבים בדורסנות אל הטבע שסביבם וברגל בולדוזר גסה משטחים הרים שלמים, עוקרים חורשים ובונים מפלצות בטון כעורות. גדרות שמפרידות את הבתים מהמפלצות השכנות ומדרכות אקרשטיין "הולנדיות" ברחובות. נראה היה כאילו מישהו מנסה להעביר את פרברי תל-אביב, או לפחות את החלום הבורגני של הפרברים, אל הרי הגליל. זה לא נראה טוב. זה לא מתאים. זה לא מזמין.

אחר-כך הפנינו את פנינו דרומה, אל הנגב. גם לכאן הגיע החלום הבורגני מהמרכז, ויישובים רבים מתרחבים אל המדבר באותו אופן שעושים זאת חבריהם מהצפון, רק שכאן זה נראה אפילו פחות טוב. אולי זה פשוט כי הנגב, באופן בסיסי, אינו מזמין כמו הגליל. אולי זה בגלל האבק. בכל מקרה, זה לא זה.

יש גם מקומות קצת אחרים, באר מילכא למשל, מצפה שחרות או עזוז (בארותיים), אבל הם מרוחקים ומבודדים מאוד. הם מיועדים, כמו שאמר לנו עופר, ממקימי עזוז, "למי שרוצה לחיות במדבר, ולא למי שרוצה להפריח את השממה". מקומות צחיחים בנוף צחיח, למשוגעים לדבר. למי שמעוניין במשהו בין לבין, לא תובעני ומבודד ולא לגמרי בורגני, אין פיתרון התיישבותי.  

למה שלא תקימו יישוב כזה?

וכאן מגיעה התפנית בסיפור. במהלך החיפושים נפגשנו עם אנשי תנועת "אור" שהקשיבו לנו ואמרו: "למה שלא תקימו מקום כזה?". "מה, אנחנו?", אמרנו. אמרו "כן, נעזור לכם, אבל אתם תעשו את העבודה". אמרנו "יאללה". במהלך מספר חודשים כתבנו, שיכללנו ושיפצרנו תוכנית להקים מקום בדיוק כמו שאנחנו רוצים, וכמו שאנחנו יודעים שאנשים רבים אחרים בארץ מחפשים. מקום שיוקם תחת הכותרת "כפר אקולוגי".

במהלך ההכנות פנינו לארגון-הגג הבינלאומי "GEN", המאגד כ-15,000 כפרים ברחבי העולם שמוגדרים כ"אקו וילג'", כלומר כפרים אקולוגיים. המכנה המשותף ביניהם הניסיון לספק אלטרנטיבה להתיישבות. זה מתחיל מקבוצות שוליים בעלות

אג'נדה רוחנית סדורה ואורח חיים 'אחר' (בארץ הדוגמאות הבולטות לסגנון הן היישוב מעלה צביה בגליל וקיבוץ נאות סמדר בדרום), ומסתיים בקהילות עירוניות שהמיוחד בהן הוא בנייה השומרת על הסביבה וניסיון ליצור חיי קהילה.

בארץ, החבר היחיד בארגון, שואף זכה בפרס "הכפר האקולוגי המצטיין של השנה" ב-2005, הוא קיבוץ לוטן שבערבה. לוטן אינו קיבוץ אקולוגי ברמת התשתיות, למרות שהוא מבצע פרויקטים אקולוגיים מרתקים, אבל הוא בהחלט אקולוגי ברמה הקהילתית. אנשיו מנסים לחבר בין קבוצות שונות שלהן ערכים שונים ולחיות חיים משותפים תוך התחשבות בזולת ובאמא אדמה.  

ימינה מהמיינסטרים

"GEN" מספק מגוון עצום של מודלים מהם אפשר לשאוב השארה, והכפר האקולוגי שחשבנו שיתאים לנו ולמה שאנחנו מחפשים הוא Mainstream Ecovillage, כלומר כפר מהזרם המרכזי. מקום שאינו דורש אג'נדה רוחנית כלשהי, אלא רק רצון לחיות חיים מתוך התחשבות בסביבה הטבעית והאנושית. נשמע קצת אמורפי? בקטנה, הנה המפרט הטכני: תשתיות אקולוגיות; שימוש באנרגיה מתחדשת; מיחזור בכל הרמות; בנייה ירוקה חסכנית המקטינה משמעותית את הוצאות האנרגיה של הבתים ללא התפשרות על חיים מודרניים ונוחים; בוסתני פרי המתוכננים לפי עקרונות הפרמקלצ'ר; שבילי הליכה ואופניים בלבד בין הבתים וכביש היקפי עם חנייה; ומנגנונים חברתיים וכלכליים המבטיחים יישוב מגוון וחזק, ואפשרויות פרנסה לכל תושב.

נשמע כמו חלום? אולי, אבל לא אנחנו המצאנו את החלום הזה. בעולם יש לא מעט מקומות שמיישמים, הלכה למעשה, את העקרונות הללו. הניסיון שנצבר ביישובים האלה נאסף במאגרי המידע ומדווח בפרסומים של "GEN", ואנחנו שאבנו את התכנון מתוכם.

עם סיום כתיבת התוכנית התחלנו לחפש מקום בו נוכל ליישם אותה. מהר מאוד הבנו שהנגב הוא המקום היחיד שפתוח לדברים כאלה משום שבגליל, ולבטח במרכז, האדמה היא כבר מזמן רק נדל"ן ואין מקום ליוזמות יוצאות דופן. אגב, אם מישהו פועל למען יוזמה אחרת, אשמח מאוד לשמוע.

אחרי סיורים ביישובים פוטנציאלים רבים הגענו לקיבוץ כרמים. בתזמון קוסמי יוצא דופן, חבריו החליטו להתרחב באופן שישים דגש על אקולוגיה וקהילה. וכך בנוסף לנו, הגיעו לכרמים גם מספר זוגות בוגרי פרויקט "איילים". במהלך השנה הקרובה אמורים אנחנו, יוצאי "איילים" וחברי הקיבוץ, לנסות ולמצוא דרך ליישם את כל החלומות שלנו ולבנות מהם חבילה אחת, אטרקטיבית ומעניינת. התוכנית אמורה להתבצע בתחומי הקיבוץ, בשטח המיועד לצמיחתו הטבעית. 

מצאנו, הגענו. ועכשיו מה?

הגענו לכאן כדי להקים כפר אקולוגי, כדי להפוך את כרמים ליישוב שכמותו אין בארץ - ולא נראה שיקום בקרוב. עכשיו אנחנו עובדים על גיוס כספים למימון התכנון האדריכלי, גיבוש קהילתי ובניית חיים משותפים עם הדיירים הנוכחים והעתידיים. בינתיים, ותוך כדי החיים כאן, אנחנו מתוודעים לנגב - וממבט ראשון המצב לא נראה טוב. עד היום לא ממש הבנו מה מקפלת בתוכה המילה "קיפוח". מה זה בדיוק אומר? איך בדיוק זה מרגיש? לפי מה שראינו עד עתה, זה אומר הרבה מאוד ומרגיש רע מאוד.

בטורים הבאים אנסה להביא את ההתרשמות מהחיים בפריפריה של אדם שכל חייו הבוגרים חי במרכז השבע של מדינת ישראל. אותה המדינה שכביכול 'מעודדת' אנשים להגיע לנגב, אבל לא נותנת להם שום סיבה אמיתית לבוא לכאן פרט למושג השחוק 'ציונות'. היום, ציונות היא הרבה יותר מגבעת טרשים קירחת עם כמה קרוואנים. ציונות היא חיים נורמלים ונוחים במדינה מתקדמת, היא רכבת שעובדת כמו שצריך, היא הטבות במיסוי והפניית משאבים אמיתית. ציונות היא בעיקר קצת תשומת לב, מבט ישיר וחודרני אל הבעיות וניסיון אמיתי לפתור אותן. אחרת, עם כפר אקולוגי או בלעדיו, הנגב יישאר פריפריה לעד.

ואנחנו? למרות שלא ברור מה ייצא מההרפתקה הזו, מי יבוא ומה בסוף יקום כאן, הדרך עצמה מרתקת. בינתיים, ממש כמו ברכבת הרים, אנחנו מחזיקים חזק, קצת צורחים מאימה וקצת צוחקים מאושר, ומקווים להגיע לסוף הדרך בשלום.

• אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו מת"א לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי להיות שותף בהקמת כפר אקולוגי. מדי יום רביעי הוא מתאר את תהליך ההקמה ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מהמרכז השבע