הורים, שמרו על הילדים מפני פטפוט הרסני בצ'טים

הורים יקרים שלום

אני רואה את שביעות הרצון העצמית מסתופפת בניחותא על השפתיים שלכם. אתם מתוקשבים כדבעי, גולשים מיומנים, מתמצאים בנבכי המרחב הווירטואלי ומהווים סמל ומופת לעדכנות ועכשוויות.

צר לי לקלקל את הרגע ולהשבית שמחה, אבל בזמן שישבתם (במשרד, מול הטלוויזיה, בקפה עם חברים), קם הגולם על יוצריו ויוצאי חלציכם שוקעים בשימוש יתר במסנג'ר, באיי.סי.קיו ובעוד פלטפורמות מלהיבות בגזרת תוכנות הפיטפוט.

ילד ממוצע פועל היום מתוך הנחת יסוד שגויה הגורסת: אני מפטפט משמע אני קיים. כל זמן שאני מגלה נוכחות ברשת, זמין לקבלת הודעות וכשיר להשיב עליהן בכל רגע, אני חלק מהחבר'ה. החבר'ה, אותו גוף ערטילאי, הוא קבוצת ההתייחסות החשובה ביותר בעיניהם.

ובכן, הם מפטפטים. התכנים ברובם שואפים לאפס ולעיתים קרובות מתגוללים באזורים שמתחתיו.

שטויות במיץ עגבניות, רכילויות זולות, בלבולי מוח ושימוש מופרז ברצף ארוךךךך של אותיות החוזרות על עצמן הם עיקרי הדברים.

מקלידים עצמם לדעת

אפשר להתנחם בעובדה שהפעילות הקדחתנית הזו מחייבת אותם לקריאה וכתיבה ומחדדת את הכישורים החברתיים שלהם, אולם מדובר בנחמת שווא. רמת הכתיבה והקריאה גבוהה כשרפרף ועשירה כאוצר המילים בטלנובלת נוער מצויה. כך הם מקלידים עצמם לדעת, משתפים במידע מיותר את חבריהם ומאמצים דפוסי קריאה וכתיבה בסגנון עדות ה-MTV - מזופזפים ומקוטעים.

אין צורך להיבהל. ריקנות הייתה תמיד חלק מסדר יומם של אנשים (גם צעירים) וכך גם ניסויים ותעיות ותהיות וניסיונות למצב את עצמם ביחס לאחרים. בגיל ההתבגרות (שהוקדם בעשור האחרון על רקע הורמונלי וטלנובלי) זה מתבקש, טבעי ויש בזה אפילו קורטוב של קסם. אלא שדרושה התערבות כירורגית- עדינה, בוטחת ומדויקת על מנת למקם נכונה את התופעות ואת האפקט שלהן.

אם הפעילות החברתית הענפה מתנהלת בעיקר בזירת תצוגות התכלית הריקניות הללו, חשוב לא להפקיר אותה לשליטתם הבלעדית.

הילדים הרי אותם ילדים, החבר'ה אותם חבר'ה, רק שעתה הם יכולים להתכנס, איש איש בפיג'מתו,

בביתו המחומם ולדלג על שלב היציאה אל הרוח הצולפת והקור המקפיא.

תוכנות הצ'אט-פֶּט הללו רוחשות פעילות שניתן להגדירה כקשקשת בלתי פוסקת שעיקרה רדידוּת וגבבה. מפעים לגלות שילדי דור המיקס מתקשים להתרכז בקריאת ספר במשך מחצית השעה, אך מגלים כושר התמדה מעורר השתאות בהשחתת זמנם על לא כלום. נניח לזה, מתוך הנחה שהפטפטת הווירטואלית מחליפה את שיחות העומק שניהלנו על הברזלים.

פוטנציאל הרסני ללא השגחה

אבל, ללא השגחה ו/או ניווט, הפוטנציאל החברתי של תוכנות קַש(קשת) אלו עשוי להיות הרסני. הן משרתות היטב את תופעת העליהום והמחנות ויוצרות מערבולות חברתיות שקשה לרסן.

אם פעם, (כלומר, לפני כמה חודשים או לכל היותר שנה וקצת) היו שניים מתנגחים ביניהם ומתכתשים עד זוב מקלדת במרחבי הסייבר, הרי שעתה הם שולחים לחבר-של-החברה-של-החבר-של-החברה-שלהם את תכני השיחות כדי לקושש עדים והוכחות לצדקת דרכם. חיש קל הופכת השיחה לתגרה אלימה בין מחנות יריבים.

זו מתפרצת לשיחתו של זה, הוא מוסיף שמן למדורתה של ההיא ועד מהרה מתגלגלת מריבה פרועה ומשתלחת בין שתי קבוצות משולהבות יצרים. כשהמחשב רובץ בחדרם אתם אפילו לא יודעים על ההתפתחויות

האחרונות ועל ההסלמה ביחסים.

ילדים הם טובים, אך הם מסוגלים לְרוֹע מכוח התנופה שהשיתוף צובר ובהיעדר הכוונה מתאימה. אז נכון, רכשנו להם מחשב בעשרים וארבעה תשלומים והנחתם אותו על המכתבה בחדרם הפרטי כדי לתת להם הרגשה שאנו משקיעים בהם וכדי שיישבו, שקטים להפליא, בד' אמותיהם ויניחו לנו.

מה אפשר לעשות?

אבל גם עובדות בשטח אפשר לשנות. אפשר לשנע את המחשב ולהעמיד אותו במרחב המשותף. קרוב לוודאי שהדבר יעורר התנגדות, אבל חשוב להזכיר להם מי הבוס בבית. אפשר וצריך להיכנס מדי פעם אל החדר ולבדוק מדדי זעם ואת קצב דהירת הרוחות. כשמבחינים בהתלהטות יש להתערב בנימוס ולהעמיד דברים על מידתם.

רצוי להתעניין בטכניקה ובטכנולוגיות חדשות, לשאול מה ואיך ולשמור על מדיניות הדלת הפתוחה גם כשהם סוגרים את הדלת. אי אפשר להניח שהם נפלאים ושכמלאכי שרת הם לא יפגעו בזבוב שעל הקיר. ההורות מחייבת להיות פחות משוחדים ויותר ספקנים לגבי מה שהאוצרות שלנו מסוגלים לו.

כדי למנוע התנגדות מראש כדאי להימנע מגישה נוזפנית ומהטפות מוסר. להתעניין באמת, לשאול מתוך רצון ללמוד אותם ואת עולמם, להביע אהדה ולקמץ בגערות.

גישה חיובית תביא לפתיחות מצידם והרי זו המטרה- לדעת מה הם עושים, עם מי הם מפטפטים ואת מי הם פוגשים שם בפנים.

צעד נוסף שכדאי לנקוט הוא הגבלת זמן מחשב. בדיוק כמו בימים היפים של הינקות, בהם נאלצו הורים לכתת רגלים שוב ושוב לחדר השינה של תינוקם כדי לאלפו בינה ושינה, כך גם עתה. הנוחות שאנו משיגים בישיבתם האינסופית מול המחשב היא זמנית. הנזק לטווח הארוך עלול להיות יקר מדי- חברתית, חינוכית, לימודית ומשפחתית.

הכותבת היא מורה וסופרת ילדים.