"גרושתי רוצה להגר עם הילדים"
הורה המבקש להגר עם ילדו לחו"ל מעמיד את ההורה השני בפני ניתוק פיזי מילדו. הבעיה בארץ קשה במיוחד, שכן הגירה היא תמיד למדינה מרוחקת, ללא גבול משותף, והמפגשים בין ההורה לילד כרוכים במאמץ פיזי וכלכלי רב. מה עושים?
מוריה, מרצה בכירה באחת האוניברסיטאות בארץ, שלה ולבן זוגה בנפרד יש בת משותפת, מעונינת לנסוע בקיץ לשנת השתלמות בחו"ל יחד עם הילדה. האב מתנגד לכך, בטענה שנסיעתה לחו"ל תמנע ממנו קשר הולם עם בתו.
מקרים אלה (השמות האמיתיים והפרטים המזהים שונו) ואחרים, של גברים ונשים גרושים שמבקשים לעבור עם הילדים למדינה אחרת, באופן קבוע או לפרק זמן ממושך, לשם עבודה, שליחות או לימודים, הם חלק מסוגיה רחבה של הגירת קטינים שהוריהם פרודים או גרושים ממדינה למדינה. מה קורה עם הילדים?
במקרים מעין אלה עומדים על הפרק אינטרסים שונים, המתנגשים זה בזה. מצד אחד, לאדם יש זכות לבחור כיצד לחיות את חייו, זכות שנכרכות בה הזכות למימוש עצמי והזכות להקמת משפחה חדשה. מצד שני, להורה הנשאר בארץ יש זכות לקשר עם הילדים. בנוסף, יש כמובן לחשוב על הילדים עצמם – יש להם זכות ליהנות מקשר עם שני ההורים.
הורה המעוניין להגר עם ילדו לחו"ל מעמיד את ההורה השני בפני אפשרות לניתוק פיזי מילדו, וזהו בהחלט ניתוק שישפיע באופן מהותי מאוד על הקשר בין ההורה הנותר בארץ לבין הילד. יתרה מכך, בהגירה מתחייב ניתוק נוסף והוא ניתוק הילד מסביבתו, מחבריו, מהגן או מבית הספר. סוגיית הניתוק בולטת במיוחד בישראל, משום שבה ההגירה היא תמיד למדינה מרוחקת, ללא גבול משותף, ועל כן המפגשים בין ההורה לילד כרוכים במאמץ פיזי וכלכלי רב.
אין בארץ חוק ספציפי לנושא ההגירה
בישראל אין חוק ספציפי המסדיר את נושא ההגירה, והסעיף היחידי המתייחס לסוגיה הוא סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הקובע כי בהיעדר הסכמה בענייני אפוטרופסות יכריע בית המשפט על פי עקרון טובת הילד.
סעיף 14 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כי שני ההורים הם אפוטרופסים טבעיים של ילדיהם הקטינים. סעיף 15 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כי קביעת מקום מגוריו של ילד הוא עניין מענייני אפוטרופסות. מכאן שקביעת מקום מגורי הקטין משותפת היא עניין המשותף לשני ההורים. בדרך כלל עם פרידה או הגירושים נקבע למי מבין השניים תימסר החזקה בקטין, או על שניהם. יצויין כי גם הורה שהקטין אינו נמצא אצלו פיזית עדיין נחשב אפוטרופסו הטבעי, לעניין זכויות וחובות גם יחד.
לפיכך, כאשר הורה מעוניין לעקור למדינה אחרת, עליו לקבל את הסכמת ההורה השני. בהיעדר הסכמה, יש בפני ההורה המעוניין בהגירה עם הקטין שתי אפשרויות, מתוכן רק אחת חוקית:
- לבצע מעשה של הגירה על ידי פנייה לבית המשפט בבקשה לעבור להתגורר עם הקטין במדינה אחרת.
- לבצע מעשה של הגירה ללא פנייה לבית המשפט, מה שנחשב למעשה חטיפה ממש, על מכלול היבטיה.
אמנת האג למניעת חטיפות ילדים מעודדת פנייה לערכאות בנושא הגירה. היום ידועות להורה הבוחר בדרך החטיפה הסנקציות שיהיו מוטלות עליו, ולכן גדלים הסיכויים שיבחר לפנות מראש לבית המשפט בבקשה לאישור בקשתו להגר עם הילד.
עיקרון טובת הקטין מנחה וקובע
ומהי עמדת בית המשפט? אם אפשר לחלץ הלכה מחייבת מפסיקות בית המשפט למשפחה והערכאות מעליו, שבראשן בית המשפט העליון, הרי שבעניני הגירה, כמו בעניינים רבים אחרים בתחום דיני המשפחה, עיקרון טובת הקטין מנחה וקובע. בדרך כלל נוטה בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, להיעזר בחוות דעת מומחה כמו פסיכולוג או פסיכיאטר, לקבל תסקיר סעד של גורמי הרווחה המקצועיים, ורק לאחר בחינת מכלול האינטרסים וטובתו של הקטין - לקבוע אם הדבר משרת את טובתו של הקטין או לא. אם מדובר בגחמה רגעית של אחד ההורים, או באינטרס לגיטימי שלא יפגע בקטינים. כל מקרה ייבחן לגופו.
- עו"ד רונן דליהו, מומחה בדיני משפחה, עוסק בין היתר בנושא חטיפת ילדים.
לפנייה לכתב/ת 
