הם לא נחמדים

"המלך האחרון של סקוטלנד" היה, בעיני עצמו לפחות, עריץ אפריקאי שמסופר עליו כי נהג לזלול את בשר מתנגדיו ולהאכיל בהם את התנינים. אידי אמין דאדא, שליט אוגנדה בין השנים 1971-1979, העריץ את הסקוטים על שום מאבקם באנגלים, וחיילים בצבאו אף צעדו בסך כשהם לבושים בחצאיות סקוטיות ואריגי צמר. הסרט הקרוי כך עוקב אחר מערכת היחסים שבין הרודן האוגנדי לבין רופא סקוטי צעיר (ג'יימס מקאבוי) – דמות בדויה, דרך אגב – המשמש כרופאו וכיועצו האישי. כל זה קורה בטווח השנים שבין עלייתו של אמין לשלטון, לאחר שהדיח את משטרו המושחת של אובוטה, וחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה ב-1976, שבעקבותיה הפך זה באופן סופי לשיקוץ, לפחות עבור העולם המערבי.

גורילה זועמת. "המלך האחרון של סקוטלנד"

הסרט נפתח בגיבור הצעיר, שבדמותו מייצג את הרוח המרדנית של הסיקסטיז, ואשר יצר ההרפתקנות שולח אותו באופן אקראי למדינה האפריקאית הנ"ל. שם הוא נתקל באמין, שזה עתה נטל את השלטון בכוח (ונחשב, לפחות בהתחלה, לתקווה בעבור בני עמו), והופך, כאמור, לחביבו. הסרט טוען שהרופא המערבי נכבש, למעשה, בכוחה המצמית של הכריזמה, עד שהוא נעשה עיוור לעוולות הנוראות שמחולל מיטיבו המטורף. אלא שהתסריט, שכתבו פיטר מורגן, מחבר "המלכה", וג'רמי ברוק, על פי ספר מאת ג'יילס פודן שראה אור ב-1998, נכשל בנקודה המכריעה הזו – לנמק כהלכה את משיכתו של בן המערב למנהיג רוצח ההמונים (כ-300 אלף מבני עמו חוסלו בפקודתו בשנות שלטונו, עד שהודח ב-1979), שהתנהלותו רוב הסרט נעה בין המגוחך לדמוני.

לו היה אמין מוצג כדמות אב נערצת, שהגילוי כי אינו אלא דיקטטור אכזר הופך את בנו הסימבולי, כלומר הדוקטור, לדמות הטרגית של הסרט – ניתן היה לזהות פה דרמה מעניינת. את הנקודה האדיפאלית הזאת מחזק הקשר הרומנטי שנרקם בין הרופא לבין אחת מנשותיו של אמין – "אמו", זאת אומרת. אלא שאמין הוא פה לא יותר מאשר ילד מגודל וחסר שליטה, שהפחד ממנו נובע מהימצאותו בעמדה של עוצמה מוחלטת – כל כולו יצרים אלימים, בלתי נשלטים, קמאיים, המשתלבים היטב בדמותו החייתית למחצה. התוצאה, לכן, היא סרט סכמטי, שכמו "הגנן המסור" לפניו מנצל את היבשת השחורה כרקע, ותו לא, למצוקתו וגאולתו המוסרית של האירופאי הנעלה.

עוזי כהן עשה את זה קודם

אין זה הסרט הראשון, כמובן, שנדרש לדמותו של אמין. קדמו לו שלושה סרטים שעסקו במבצע החילוץ ההוא באנטבה (בראשון שבהם, “מבצע יונתן", בבימוי מנחם גולן, אף התחזה לו עסקן הליכוד עוזי כהן). זכור גם סרטו הדוקומנטרי של ברבט שרודר מ-1974, שהעניק לשליט הזדמנות לעצב בעצמו את דיוקנו המתועד (בעיקר משום שאמין איפשר ליוצרים לצלם רק את מה שהוא היה מעוניין בו). חבל, לכן, ש"המלך האחרון של סקוטלנד" מעצב את הדמות ההיסטורית הזאת – שאת חזה, דרך אגב, עיטרו כנפי צניחה צה"ליות – כסטראוטיפ של גבר שחור המאיים על הגבריות המערבית-לבנה. כמעט ניתן היה להוסיף, שהסרט מבטא ומטפח את החרדה המערבית מפני העולם השלישי.

בהעדרה של העמקה פסיכולוגית, כל שנותר לשחקן פורסט וויטאקר, המבצע את תפקידו של אמין, הוא להתנהג כגורילה זועמת. אמין בגילומו נשען בעיקר על נוכחותו הפיזית המרשימה של שחקן מעולה זה שהתגלה, כזכור, בסרטו של קלינט איסטווד "בירד" מ-1988, בו הופיע כאמן הג'אז צ'ארלי פרקר. הדמוניזציה שלו – שמודגשת כתוצאה מההיצמדות כאן לנקודת מבטו של צעיר לבן ותמים – אינה אלא קלישאה, שמותירה בעינה את עמדתה המתנשאת של האירופאיות המיטיבה.

וויטאקר, אפוא, הוא הסיבה העיקרית לצפות בסרט זה. כשעינו האחת שמוטה, והאחרת פקוחה לרווחה בטירוף – אמין בגילומו הוא אכן דמגוג מהלך אימים. חבל, על כן, שבמקום להעמיק בדמותו העדיפו התסריטאים והבמאי, קווין מקדונלד, דוקומנטריסט בהכשרתו (“לגעת באינסוף"), להפוך את חלקו השני של סרטם למין מותחן הישרדות שבו אפריקה – זהו, אגב, הסרט המערבי הראשון שצולם באוגנדה עצמה מאז "מלכה אפריקאית" של יוסטון – היא, כמסתבר, מקום שבתם של פראי אדם, שכל ניסיון להסבירם בכלים רציונליים נדון לכישלון.