מיצובישי פאג'רו - חוזר לשטח

השקת הפאג'רו החדש - סליחה, המחודש - של מיצובישי, היתה אחד האירועים הפחות צפויים בהם נתקלתי לאחרונה. לא כי הרכב הפתיע אותי, אלא דווקא כי מיצובישי החליטה אחד מהשניים - או שאין לה מה להפסיד, או שאין לה סיבה לחשוש. מסלול העבירות שהוצב לפני הפאג'רו היה, תאמינו לי, מהמאתגרים והקשים שאפשר להעלות על הדעת. לא רק בעת השקה, שמאלצת את המארגנים לארגן מסלול עבירות שיחמיא לרכב "על המילימטר", אלא בכלל. סלעים, בוץ, מדרונות תלולים וחלקלקים, מעברים צרים ועקלקלים. בקיצור, גן עדן לחובבי שטח, סיוט פוטנציאלי למארגנים ולצוות המכונאים המלווה.

מסלול השטח שנבחר על-ידי מיצובישי, בתמונה מייצגת

אותה גברת

והכל בשביל מה? בעיקר כדי להוכיח שלפאג'רו, מרכבי השטח הוותיקים בסביבה, עדיין יש את זה. כדי להראות שבניגוד לרכבי פנאי שהופכים רכים מפעם לפעם, מיצובישי פאג'רו שנושא את שם מנצח ראלי הדקאר במשך שנים ארוכות, דווקא מוצא לנכון להבליט את יכולתו מעבר לאספלט. למען האמת, לא פחות משמונה שנים חלפו מאז נטש את שלדת הסולם הייעודית, לטובת שלדה אחודה המתאימה בהרבה לכביש. המון זמן, בו זכה למתיחת פנים מפעם לפעם, אך הפך למזדקן לעומת חבריו המודרניים.

ואיך יהפוך מודרני יותר? שינויים ניכרים בחרטום, שינויים מינוריים בצללית וקצת יותר מכך מאחור. מתחת? אותה פלטפורמה. בפנים העסק כבר שונה יותר. תא הנוסעים איכותי בהרבה, כולל מושבים חדשים, קונסולה ודיפון עדיפים, ובעיקר יותר איכות חיים לנהג ולנוסעים.

דינמיקה של תנועה

ומה באשר ליכולת? למרות שלא ניתן היה לזהות זאת בתמהיל מסלול ההשקה, רוכשי פאג'רו ימצאו עצמם בעיקר על הכביש. ודווקא שם, החדשות אינן מסעירות. תא נוסעים שונה אמנם, אבל חווית הנסיעה והנהיגה אינן שונות מהותית, אינן שונות מספיק. הדגם המחודש מרגיש בדיוק כמו, ובכן, הדגם היוצא. זה אומר רכות מוגזמת פה ושם, בעיות ריסון של משקל הרכב הכבד במצבים מסוימים, היגוי ארוך, קל ומעורפל מדי. במילים אחרות, התנהגות פאג'רו מוכרת, בערך במרכז הטבלה של מתחריו מבחינה זו.

גרסת שלוש דלתות (צילומים: רועי צוקרמן)

בשטח לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. למרות המסלול המאתגר, למרות שלדה אחודה שאינה אידיאלית לסוג זה של נסיעה, קשה להאמין כי נהג שקול בדעתו שמכיר ולו מעט את מגבלותיו, ימצא עצמו "תקוע" עם הרכב הזה. הן מנוע הדיזל (3.2 ליטר, 170 כ"ס, 10 יותר מבעבר), והן הבנזין (3.8 ליטר, V6 עם 250 כ"ס - היה 218) מצוידים בתיבת חמישה הילוכים אוטומטית נעימה, עם אפשרות תפעול ידני. בשני המקרים נהנה הפאג'רו משפע מומנט ומהילוך כוח, שכמעט אין בו צורך תודות לראשון קצרצר.

שני המנועים מושכים את ארבעת גלגלי הרכב מכל צרה שהועמדה בפניהם. הצלבה, סלע ענק, מעלה תלול. לא היינו מתנגדים אמנם למערכת גלישה מרוסנת במדרון (קיימת, אך עובדת רק בהילוך נמוך), אך גם בלעדיה בולם המנוע את המרכב ביעילות. מטבע הדברים, מנוע הבנזין מעט מעודן מאחיו לוגם הסולר, ואילו בשטח הבדלי המומנט ביניהם זניחים מבחינת תחושה.

עמוק בבוץ

אז מה המסקנה מנסיעת ההתרשמות הקצרה? על הכביש הפאג'רו סובל יותר ויותר מגילו המופלג. מתחריו על לבו של איש המשפחה הרגוע וחובב שבילי קק"ל קשה מאי פעם. עדת הקרוס-אוברים המודרניים מרגישה טוב יותר, נראית טוב יותר, ומציעה הובלת נוסעים בטוחה יותר. מצד שני, אם מדובר ביותר מכך, וטיולי סופ"ש עם המשפחה כוללים גם רצועות גרירה ו-GPS מכוייל היטב, הפאג'רו המחודש מסוגל להעניק יותר משתדרשו אי פעם. כאילו הוא אומר: זקן זקן, אבל אין תחליף לניסיון מצטבר.