חולים סופניים: הדרך הקלה והחוקית להפסיק חיים
הנשמה מלאכותית של חולים סופניים? אפילו אנשי הדת מתנגדים לזה. ד"ר יחיאל בר אילן על חוק החולה הנוטה למות, ועל הדרך הפשוטה והלגמרי חוקית להפסיק חיים של חולה סופני
לאחרונה נכנס לתוקפו חוק "החולה הנוטה למות" ובו חידושים מפליגים באשר לטיפול בחולים סופניים בישראל. מבחינות מסוימות ניתוק חולה ממכונת הנשמה הינו פשוט יותר בישראל מאשר בשאר מדינות העולם.
מטרתו המוצהרת של החוק הייתה יצירה של דרכים מקובלות לקבלת החלטות קשות מסוג זה באופן שאינו מצריך הכרעה משפטית. לכן, אינני יודע מדוע עתירה בנושא זה "נתקעה" לאחרונה בבית המשפט המחוזי כאשר קרוביה של
קשישה מונשמת ביקשו לנתק אותה ממכשיר ההנשמה ולהניח לה למות (ראו מסגרת). זאת על סמך עדויות לגבי רצונה בעודה בהכרה (עדות המאפשרת לרופאים להתחשב בה) ועל סמך בקשה של הבת שמונתה כאפוטרופסית (על פי החוק חובה לכנס ועדה מוסדית על מנת לדון בבקשה כזו).
החוק מסמיך כל אדם לחתום על "הוראות מקדימות", מעין "צוואה" אשר באמצעותה יקבע אם בהגיעו למצב סופני ברצונו להיות מונשם, להיות מנותח, להיות מטופל בדיאליזה או לעבור החייאה וכדומה. טופס הוראות מקדימות רשמי ניתן להוריד מאתר משרד הבריאות, למלא ולחתום בנוכחות אח/אחות או רופא/ה. כל חתימה תקפה למשך חמש שנים, ואז ניתן לחדשה וחוזר חלילה.
במקרה של מי שהוא כבר, לא עלינו, חולה סופני, חובה על הרופאים המטפלים בו לברר ולתעד בכתב מהן העדפותיו בנוגע להחלטות מהסוג המדובר. מסמך חתום כדין הינו כובל ואינו מאפשר לרופאים לפעול בניגוד אליו.
בהעדרן של הוראות מקדימות יכול האפוטרופוס הממונה על גופו של החולה לפנות לוועדה מוסדית מיוחדת ולבקש הפסקתם או עצירתם של טיפולים רבים. ניתן לערער על החלטתה של הוועדה המוסדית בפני ועדה ארצית עליונה.
מאז נכנס החוק לתוקפו, מינוי ועדות אלו וכינוסן על פי צורך הינו חובה חוקית של המוסדות הרפואיים המטפלים בחולים סופניים, כחלק מהשירות הרפואי הנאות שכנסת ישראל חוקקה עבור תושביה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חוק זכויות החולה, וכעת: חוק החולה הנוטה למות.
ההלכה היהודית דווקא בעד
ברצוני להדגיש כי חוק החולה הנוטה למות אוסר במפורש המתת חסד מכל סוג שהוא. אך לדעתם של אתיקאים רבים ניתוקו של חולה סופני ממכונת הנשמה אינה נחשבת להמתת חסד. ההלכה היהודית דורשת במפורש להסיר כל דבר המעכב את מותו של גוסס, ורבנים חשובים פסקו כי הנשמה מלאכותית של חולה סופני יכולה להחשב כמעכב שכזה.
בשל רגישותו הרבה של הנושא, המליצה ועדת שטיינברג שעל סמך הדו"ח שלה נוסח החוק החדש, כי על מנת לצאת גם ידי המחמירים מבין הרבנים ומבין האתיקאים, לא יותר שום מעשה פעיל שבאופן ישיר עשוי להביא למותו של חולה.
החוק החדש קובע כי אין להפסיק טיפול "רציף", כגון הנשמה מלאכותית, אלא אם כן הפך טיפול "רציף" לטיפול "בדיד", בדומה לדיאליזה אשר אינה מתבצעת סביב השעון אלא למשך כמה שעות כמה פעמים בשבוע. הפסקתה של דיאליזה אינה כרוכה במעשה ישיר כלשהו. המטפלים פשוט נמנעים מלקחת את החולה לססיה הבאה של דיאליזה. המצב נעשה יותר מורכב כאשר חולה מונשם מבקש למות. הנשמה מלאכותית הינה טיפול רפואי רציף, שאין דרך להפסיקו אלא במעשה ישיר. מנסחי החוק קבעו אפוא שאם טיפול רציף הופך בנסיבות מסוימות לטיפול שאינו רציף, אזי ניתן שלא לחדשו. שר הבריאות מינה ועדה מיוחד לבחינת האפשרות של בנייתה של מכונת הנשמה מיוחד אשר תעבוד על עקרון דומה ל"שעון שבת" ובכך תהפוך את ההנשמה המלאכותית מטיפול רציף לטיפול בדיד. בראש הוועדה עומד הרב הלפרין יועץ שר הבריאות לענייני אתיקה רפואית, ובידיו כבר תוכניות אב למכונת הנשמה שכזו.
הדרך ה"פשוטה" להפסקת חיים של חולה סופני
בינתיים, דרך פשוטה להפוך הנשמה מלאכותית מטיפול "רציף" לטיפול "בדיד" היא להעביר את החולה ממכונת הנשמה רגילה למכונה מסוג "פאראפק" המצויה בכל אמבולנס ובית חולים. מכונת הפאראפק אינה מונעת על ידי חשמל אלא על ידי לחץ האוויר הדחוס בבלון החמצן. אם אין מחליפים בלון חמצן במועד, המכונה מפסיקה לדחוס חמצן או אוויר לריאות. החולה אינו נחנק מחוסר אויר, משום שהוא יכול לנשום את אוויר החדר. חולים מונשמים אינם מסוגלים לשאוף אוויר בכוחות עצמם ועל כן החולה ייחנק תוך דקות או שעות. על מנת להקל את סבלו, על הרופאים לתת לו סמי ארגעה עד מותו.
בבירור שערכתי עם פרופ' אברהם שטיינברג, שהיה יו"ר הועדה הציבורית שניסחה את חוק החולה הנוטה למות, עלה כי בעת הדיונים לא הייתה הוועדה מודעת לאפשרות זו הטמונה במכשיר הפאראפק. גם הרב שטיינברג וגם הרב הלפרין הסכימו עמי כי שימוש במכשיר הפאראפק עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם רוחו.
משמעות הדבר היא, כי כל חולה סופני המועבר מסיבה כלשהי להנשמה במכשיר פאראפק (למשל, הוא זקוק להעברה ממחלקה אחת לאחרת או לשם צילום רנטגן) יכול לסרב לחיבורו מחדש למכשיר קבוע, וברצותו, יכול גם לסרב להחלפתו של בלון החמצן, ובכך להביא להפסקה של הנשמתו תוך פחות משעה.
מצב זה נותן כוח רב בידיהם של החולים הסופניים. מאידך, עלינו לזכור כי מדינות המתירות ניתוקם של חולים ממכונות הנשמה, קבעו הליכים ברורים באמצעותם ניתן לוודא כי רצונו של החולה במוות הינו כן, מתמשך, וכי הוא מודע לכל האפשרויות האחרות המוצעות לו להקלת מצבו. הליכים כאלו אינם קיימים כלל בחוק הישראלי החדש.
במלים אחרות: החקיקה בעולם הרחב מתמקדת בהבהרה של מצבו הנפשי, רצונו וערכיו של הנוטה למות, בעוד החוק הישראלי התמקד במציאת הפתרון הטכני שיאפשר להפסיק טיפולים רפואיים באופן העולה בקנה אחד גם עם ההלכה וגם עם ערכי המוסר של רופאים רבים שאינם מוכנים להיות שותפים פעילים במותו של אדם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
לשלוח משפחות חולים לבתי המשפט - ביזיון
באופן אישי, ומבלי להכליל, איני ממליץ לחולי הסופניים על ניתוק ממכונת הנשמה. מוות בחנק עשוי להיות ממושך וכרוך בסבל ואף ניוול, כגון הפרשות המציפות את הריאות. אינני בדיעה כי מוות תוך חיבור למכשירים עתירי טכנולוגיה הינו בהכרח "מוות בביזיון". רבים אינם מסכימים עמי, והיו מקרים
בהם אני עצמי הגעתי למסקנה הרפואית-אנושית כי מוטב לחולה מסוים להיות מנותק בדרך כלשהי מהנשמה מלאכותית. היום, אין ברצוני לדון בסוגיה של "מוות בכבוד" ומכונות הנשמה, כי אם להביא לידיעת הציבור את החוק הישראלי החדש ואת השלכותיו. אני משוכנע כי כאזרחים בחברה דמוקרטית שומה עלינו לכבד חוק זה שנחקק כדין ולאחר עבודת הכנה ציבורית ופרלמנטרים מעמיקה.
הימנעות מיישומו של החוק, הימנעות ממינוין של ועדות אתיות כנדרש בחוק ושילוחם של חולים ומשפחות לפתחם של בתי המשפט מהווים לדעתי ביזיון בלתי מוצדק של כבוד החולים, של ערכי השיתוף שבתשתית הרפואה הציבורית בישראל, ושל ערכי שלטון החוק בכלל.
ימים יגידו האם לחברה הישראלית דרוש רק זמן על מנת להפנים את החקיקה החדשה בנושא החולה הנוטה למות, או שמא אין די בחוק חדש על מנת לשנות מציאות חברתית. יש צורך בשיח חברתי עשיר, רציף ומעמיק בנושאים שעל הפרק. כיום, אתיקה רפואית והטיפול בחולים סופניים הינם נושאים רחוקים יחסית מהציבור הישראלי והתיקשרות הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
