עגל הזהב

הסיפור התלמודי מפגיש אותנו בדבר חכמה באמצעותו של הנזיר הבא מן הדרום ("הרוצה להחכים – ידרים!"). שמעון הצדיק אינו מבין על מה ולמה גזר על עצמו הצעיר נזירות. סיפורו של הנזיר מוביל למסקנות חד משמעיות ביחס ליופי ומקומו בעולם. היותו של הצעיר עובד בשליחותו של אביו כרועה צאן גרמה לו להביט בנהר ולראות במים את בבואתו שלו. אז, כשראה עד כמה הוא נאה, חשב להפסיק להיות שותף לאביו ולפרוש לחיים עצמאיים. בראיה ראשונית היינו טועים לחשוב שהמשפט: "ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם" מתייחס להתעוררות יצרית הרגעית. אולם, העובדה שהסיפור מדגיש את היות של הנזיר רועה "לאבא" מאפשרת התבוננות שונה.

אם מצוות כיבוד אב ואם גורמת לאריכות ימים, הרי שהיהירות המובילה להדגשת ה"אני" ולטשטוש המדרג הערכי נתפסת כמי שמקצרת ימיו של אדם: "וביקש לטורדני מן העולם!". נזירותו של האיש שבא מן הדרום נועדה לאזן בין הנהייה אחר היופי, בין טשטוש הגבולות שבין עיקר לטפל, בין ה"אב" כמייצג את המחוייבות, הרציפות והמסורת ל"אני" כמייצג תפיסה אגוצנטרית מסוכנת.

הדרך לעבודת אלילים

התפיסה הפרטית, זו המעמידה את האדם במרכז גוררת בעקבותיה עבודת אלילים. אברהם מלמדנו שהמשתחווה לפסל, עובד את עצמו. כדי להפנים את שתי הדיברות הראשונות: "אנוכי ה' אלוהיך" המהווה יסוד לאמונה, ולאחריה - "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", יש לצמצם את מקומו של היחיד ולהתמסר לראיה כוללת ומקיפה. עבודת הפסל היא עבודת המציאות החושית המוגבלת והאמונה היא זו הפורצת גבולות.

אברהם מגיע להשגתו האמונית בשעה שיוצא מן המערה. רק כיצא ממקום בו ההסתכלות מוגבלת ומצומצמת, רק כשהחל להביט לשמיים ולארץ, רק כשהביט על העולם ולא על עצמו, רק אז גילה את אלוקיו. תפיסת המערות חורזת את כל ההסטוריה, הקדומה והמודרנית. תמיד היו מי שבחנו את העבר ההווה והעתיד דרך המשקפיים הפרטיות שלהם.

ומכאן, ברורה התייחסותנו המורכבת אל האומנות לסוגיה. אנו יוצאים נגד האומנות המפרידה בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, בין תוכן פנימי וטהור לביטוי מוחצן של צדדים שפלים שבחיים. אנו יוצאים נגד אומנות שבבסיסה עומדת עבודת האדם את עצמו והפיכתו ל"פסל". בכל תקופה מפסלים פסלים חדשים. בכל תקופה עומד אחד מבניו של אברהם הנוטל על עצמו שליחות: לשבור את הפסלים.

הרב שי פירון, מרבני צהר, הוא מראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה