ומה עם נשוי שמבטיח למאהבת להתחתן איתה?
"ניהלתי רומן עם נשוי, שהבטיח לי כל הזמן שיתגרש ויתחתן איתי. עכשיו הוא עזב אותי, בנימוק שהוא לא יכול לעשות את זה לילדים שלו". בתשובה לשאלה, הרהורים וערעורים
שאלה:
לפני שבוע ענית לשאלה של אדם, שחזר בו מהתחייבות להתחתן, וקיבל מכתב מעו"ד ובו דרשה לפצות את הבחורה ב-100,000 שקל בגלל נזקים שונים שנגרמו לה. אני נמצאת לצערי באותו מצב. חמש שנים ניהלתי רומן עם גבר נשוי, שהבטיח לי כל הזמן שיתגרש ויתחתן איתי. עכשיו הוא עזב אותי. התירוץ שלו היה, שהוא לא יכול לעשות את זה לילדים שלו, ושאם יתגרש הם ייפגעו. אני רוצה לתבוע אותו. האם בגלל שהאיש נשוי הסיכויים שלי פחות טובים?רינת
תשובה:
רינת יקרה, חוששני שלא תהיי יקרה יותר אם תתבעי את מאהבך לשעבר. כפי שאסביר בהמשך, יש לתביעה כזו סיכוי למרות היות האיש נשוי, אבל בתי המשפט נוטים לא לפסוק סכומים גבוהים בתביעות כאלה.
הרחבתי על כך ברשימה קודמת על הפרת הבטחת נישואים, והסברתי גם שניתן לתבוע על הפרת הבטחת נישואים בעיקר בשל נזקים ממשיים שנגרמו לצד הפגוע (הזמנת אולם, קניית בגדים לחתונה, מתנות שנתן לצד המפר וכו'), עוגמת נפש, בושה, הקטנת הסיכויים להינשא ועוד.
הבטחת נישואים מצד אדם נשוי נחשבה בלתי מוסרית
שאלת אם העובדה שהמאהב המאכזב נשוי פוגעת בסיכויי התביעה שלך. ובכן, בעבר היה הבדל מהותי בין הבטחת נישואים של אדם נשוי להבטחה של רווק. הכלל ששלט בפסיקה קבע, שכאשר האדם המנהל רומן הוא נשוי - הבטחתו להינשא לאדם אחר "מנוגדת לתקנת הציבור", או בלתי מוסרית. בשל כך, ההבטחה להתחתן לא יצרה חוזה מחייב, שהפרתו מזכה את הנפגעת בזכות לתבוע פיצויים.
עם השנים צימצמה הפסיקה את הכלל הזה וקבעה, שאם האשה תוכיח כי נישואיו של מבטיח הנישואים ממילא "מעורערים עד היסוד", אין פגם בהבטחתו: אם לא נותרה מהנישואים אלא קליפה ריקה, אזי אין פגם מוסרי בקשר שמנהל האיש עם האיש עם אשה אחרת.
היום אין הבדל בין הבטחה של נשוי להבטחה של רווק
את המצב המשפטי הזה שינה בית המשפט העליון לפני כשנתיים. בפסק דין של העליון (ערעור אזרחי 5258/98) נקבע כי אין הבדל בין הבטחת נישואים של גבר נשוי לבין הבטחה של אדם פנוי. השופט אהרן ברק כתב בפסק הדין, כי "הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום".
גם השופטת איילה פרוקצ'יה כתבה באותו פסק דין כי "התפיסות החברתיות השתנו עד לבלי הכר והתמורות שחלו במושגים הערכיים של החברה המודרנית בנוגע לחייו האינטימיים של האדם מצדיקות את ביטול האבחנה ההיסטורית בין הבטחת נישואין שניתנה על-ידי בן זוג פנוי לבין זו שניתנה על-יד בן-זוג נשוי".
השופט אליעזר ריבלין הסכים גם הוא לביטול ההבדל בין הבטחה של גבר נשוי או פנוי, אבל גרס כי יש לדחות את ערעור האשה. "המשפט יתקשה לספק מזור לרגשות הפגועים וללב הדואב", כתב. "בן-הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה, ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט".
בדעת רוב קיבל בית המשפט את ערעור האשה וחייב את הגבר שלא נשא אותה לאשה לשאת לפחות בנזקיה.
זכות האשה החוקית לעומת האשה האחרת
פרופ' נילי כהן מתחה ביקורת, במאמר שפירסמה, על פסק הדין הנ"ל. בין השאר כתבה כי "פסק-דין זה מהווה נסיגה ומבטא את רוחות העבר שבהן נשים יכולות, כביכול, לממש את עצמן באמצעות נישואים. הוא פותח פתח לסחטנות. הוא מתעלם מההבטחות שהיו כלפי האשה החוקית".
פרופ' כהן הקשתה: האם תהיה עתה לבת הזוג הנשואה עילת תביעה נגד הבעל שהפר את הבטחתו לחדול מקשר עם האשה האחרת, והאם ההבטחות הסותרות לשתי הנשים יכולות לעמוד. ואולי, הוסיפה פרופ' כהן לשאול, "אולי ראוי להעניק עדיפות דווקא להבטחה כלפי האשה החוקית".
כדאי להוסיף עוד בנושא זה, כי בפסק-הדין המחוזי, שעליו הוגש הערעור, כתבו השופטים: "גם בתקופה הנוכחית, מוסד הנישואים הוא אחד מאותם מוסדות בודדים אשר קדושתו כמעט ואינה מוטלת בספק בחברה הישראלית לגווניה. מכאן הרצון לשמור על מעמדו של מוסד זה. ביטול הסכמי נישואים של גברים נשואים מאפשר לגבר הנשוי לנסות לשקם את חיי הנישואים שלו. אם הגבר הנשוי יהיה כבול להבטחתו להתגרש מאשתו, אפשרות שכזו לא תעמוד לו לעולם".
ביהמ"ש צריך להתאים את עצמו לנורמות הציבוריות?
פסק הדין משקף את כברת הדרך הארוכה שעברה החברה הישראלית בהתייחסותה לנאמנות הזוגית. עמדת השופטים רחוקה מהדברים שנכתבו לפני עשרות שנים בפסקי-דין אחדים בנושא הזה. באחד מהם כתב נשיא בית-המשפט העליון בעבר, השופט יצחק אולשן, שכאשר בעל מתחייב כלפי צד ג' להרוס את קשר הנישואים עם אשתו, הרי "הסכם כזה מרחיב את הפירצה בין בני הזוג ועשוי לחתור מתחת לחיי המשפחה - מוסד המוכר על-ידי החברה כאחד היסודות שבחיי החברה. אין אני סובר כי הסכם כזה מתיישב עם המוסר הציבורי הקיים".
שופט אחר של בית-המשפט העליון בימים עברו, משה זילברג, כתב באותו פסק דין כי "ההסכם בין המערער והמשיבה היה בלתי מוסרי מכל נקודת ראות שהיא, ומשום כך בלתי חוקי". השופט חיים כהן לא ראה, באותו מקרה, פגיעה במוסר הציבורי בגלל שהגבר היה נשוי.
השופט יצחק קיסטר, גם הוא משופטי בית-המשפט העליון בעבר הרחוק, התבטא בנושא זה בפסק-דין אחר במילים אלה: "כאשר בית-המשפט קובע לעצמו נורמה מוסרית אשר לפיה הוא מעריך את התנהגותם של הבריות בעניינים שמבחינת הדין חשוב לקבוע אם התנהגותו של אדם היא מוסרית או הוגנת, הרי העובדה בלבד שהתנהגותם של רבים מקרב הציבור היא בניגוד לאותה נורמה לא תניע את בית המשפט לסטות ממה שנראה בעיניו כנורמה מוסרית אשר ראוי לציבור כולו לנהוג על פיה".
הדברים האחרונים מעוררים שאלה מעניינת: האם על בית-המשפט העליון, הקובע בפסקי הדין שלו עקרונות המשפיעים על החברה, לפסוק לפי ראות עיני השופטים בלבד, בלא להתחשב ברוחות הנושבות בציבור? ואולי על בית המשפט לא לנהוג כמי שמנותק מהתחושות הרווחות בחברה, ולהתאים את עצמו לערכים ולתפיסות שהן מנת חלקם של מרבית האנשים? חומר למחשבה.
תביעות של גברים בשל הפרת הבטחת נישואים
באחד הטוקבקים בעקבות הרשימה הקודמת נשאלתי מדוע לא התייחסתי גם לגברים שתובעים נשים שחזרו בהן מהסכמה להתחתן. התשובה פשוטה: מדובר בתופעה חריגה - עד היום הוגשו תביעות בודדות כאלה.
למה בודדות? הרי יש להניח כי שיעור הנשים החוזרות בהן מהסכמתן להתחתן אינו נופל ממספר הגברים המקבלים רגליים קרות. נראה לי אם כן שגברים תובעים פחות בעקבות חזרת האשה מהסכמתה להינשא משום שהם פשוט מתביישים.
השופט זילברג כתב פעם על תביעות כספיות בשל הפרת נישואים: "בפנינו עניין ממין התביעות שאינן אהודות ביותר, בייחוד כשהן מוגשות על ידי גבר נגד אשה".
היום, כשהשיוויון בין המינים הוא ערך מרכזי, יש משהו צורם במשפטו של השופט זילברג המנוח, שהבדיל בין תביעה של גבר לתביעה של אשה. אבל השופט כתב את הדברים האלה לפני כ-40 שנה.
כמה הערות בתגובה לתגובות
אני מרגיש צורך לשתף אתכם בהנאה שנחלתי לפני שבוע כשקראתי את התגובות לרשימתי הקודמת. מישהו ייעץ לבחור שהתייחסתי לשאלתו על מצבו המשפטי לאחר שחזר בו מרצונו להתחתן: "תתחתן ולמחרת תתגרש".
הרעיון הזה שופך אור לעגני על המצב המשפטי הקיים: כשאדם מתחרט לפני החתונה - ייתכן שיחוייב לשלם לאשה פיצויים. אבל אם יתחתן איתה ואז יתחרט ויתגרש - היא לא תוכל לתבוע אותו על כך.
אחת הקוראות שאלה בהמשך לאותו עניין: "למה שילדים לא יתבעו את הוריהם על נזקים נפשיים בעקבות גירושים? הרי אין לזה סוף". לשאלה זו אולי אייחד רשימה נפרדת. בינתיים אזכיר רק, שכבר היה לכך תקדים: אב חויב לפצות את ילדיו שאותם הזניח באופן קיצוני, פגע בהם וגרם להם נזקים נפשיים.
בהזדמנות זאת תודה לאור, שכתבה מה שכתבה לפני שבוע והזכירה שרצתה להתמחות במשרדי. אני מנסה להיזכר בפרטים, אור, אבל האור טרם הפציע.
