מצדה: בין המיתוס לטיפוס

"אבא", אמרה הגר, "למה שלא ניסע לסלע קיומנו?" מי אמר שטלוויזיה היא לא כלי עזר בחינוך. "בהחלט", אמרתי, "זה אחד המקומות האהובים עלי". סלע קיומנו הוא מסורת משפחתית מפוארת. מילאנו את בטנה הצמוקה של המכונית בדלק, את תא המטען בפחמים, דיונונים, כנפי עוף, פקקנו צנצנת מרינדה, שמנו בקבוק של יין לבן מהסוג הפשוט והיבש שהוא הנוזל שאתו יש להשקות את בסיסו של הסלע, הפנינו את הגב לים ואל השמש השוקעת ונסענו מזרחה.

סלע קיומנו. על רקע ההיסטוריה (צילומים: צור שיזף)

"איפה נמצא הסלע הזה?" שאלה הגר. "במקום הנמוך ביותר בעולם", אמרתי, כשעברנו את ירושלים והתחלנו לגלוש מתחת להר הצופים, המגדלים של אוגוסטה ויקטוריה, א-טור והאוניברסיטה מעלינו. המדבר התמלא צללים ארוכים. שלטים בישרו על זה שירדנו מתחת לפני הים ודריה נבהלה קצת כי העניין הזה של לרדת מאות מטרים מתחת לפני הים ולגלות שהאוויר רק יותר מתוק וסמיך הוא תגלית שאינה ברורה מאליה.

מול קליה עצרנו ליד עץ אשל יבש. הילדות הקשיבו לקלטת או שאלו שאלות על משמעות החיים, ואנחנו ענינו להם בזהירות שהן נולדו בלי ששאלו אותן ויעזבו ברגע לא צפוי, ושהכל באמצע לא ממש בשליטה. "וסלע קיומנו? זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו?" התעקשה הגר. "אפשר", אמרתי, עורם ענפי אשלים יבשים לתוך תא המטען שיש לו נפח מסוג אמתחות הקוסמים האלו שנראות סופיות ואכן הן סופיות.

נחש על סלע קיומנו

ירח ענק ושמן וצהוב של אמצע חודש עלה מעבר להרי מואב ופרש שביל רחב, לבן-צהוב על פני ים המלח כשחלפנו על פני עין גדי. "שם", הצבעתי להגר בצללית האחרונה של האור. "זה? עם השביל?", שאלה. "כן", אמרתי, "זה שביל הנחש".

-"נחש על סלע קיומינו? תמיד יש נחש בסיפורים האלו?" שאלה דורית.

-"זה סיפור יפה", אמרתי, "סופר גדול כתב אותו".

-"ומי בנה את סלע קיומנו?"

-"מלך", עניתי. “כמו באגדות".

-"אגדה שהייתה?" שאלה דריה.

-"ודאי", אמרתי. "אגדה שהייתה באמת. הוא היה מלך גדול וחזק ובעל דמיון וכוח וחוכמה והיהודים שנאו אותו".

-"למה הם שנאו אותו?"

-"כי הוא בנה ושמר על העצמאות ולא נתן למשוגעים להישתגע ובנה את בית המקדש ואת התיאטרון בקיסריה ואת ההרודיון ואת מצדה".

-"מצדה, זה המקום הזה לא?" אמרה ניצן.

-"כן", אמרתי, "סלע קיומנו", וביקשתי מדורית שתרד מהכביש כמה מאות מטרים לפני אכסניית הנוער המתוקה של מצדה ותעצור במה שרשות שמורות הטבע מכנה חניון לילה.

יום אחד יהיה לי אומץ לשאול את אלו שבחרו את החניונים ברחבי הארץ איך הם מצליחים למצוא את המקומות המחורבנים ביותר בעולם והאם זו מזימה נגד האנשים שרוצים לרבוץ בשקי שינה ולהסתכל בכוכבים. מצד שני יכול להיות שברשות שמורות הטבע יש מדריך שמגדיר שבני אדם הם לא חלק שזכאי ליהנות מהטבע.

היהודים היו הטובים והרומאים הרעים?

דורית עצרה ואני יצאתי לשמש בתפקיד שיועד לבנים משחר ההיסטוריה - סבלים, מבעירי מדורות, צולי בשר, פורשי מזרנים, מוזגי יין וכל מה שאדם שמטופל בנשים צריך לעשות אם הוא רוצה שיבואו איתו לחפש את אבן החכמים וסלעים קיימים.

"אני אוהבת את סלע קיומנו", גמרה הגר לגרם את הכנף החמישית, מביטה בי בבוז כשמעכתי את החציל שנחרך על הרשת עם הטחינה. "כמה אור", אמרה דורית. הירח השמן והצהוב התרחק והתקרר אבל עדיין, החווארים הלבנים והרכים היו מוארים באור הנפלא והמלא, מתיז ניצוצות, מדגיש את צבעו האדמוני של התה.

-"איך נטפס מחר?"

-"דרך שביל הרץ ומשם לסוללה ופנימה לתוך מצדה".

-"זה ארוך?"

-"רוב היום".

-"אז למה לא נעלה דרך שביל הנחש?"

-"אני רוצה ברכבל", אמרה דריה ששפע האפשרויות בלבל אותה.

-"תרדי ברכבל אם את רוצה", הבטחתי.

שאריות קדומות

בבוקר החלקנו ממשטח החניה שאוטובוסים ומכוניות התחילו להצטופף בתוכו וירדנו לתוך הנחל היבש שמפריד בין מצדה ומצוק ההעתקים. "מה זה?" שאלה הגר, מטפסת על קיר אבנים חומות מקרום שהחליד בשמש. "מחנה רומאי. הם צרו על מצדה, וכדי שהיהודים שהתבצרו למעלה על ההר לא יברחו, ויספרו שיש עוד יהודים שנלחמים ברומאים 3 שנים אחרי שנחרב בית המקדש - הם הקימו חומה מסביב לכל ההר וסדרו 8 מחנות צבא לאורכה. למפקד הרומאי קראו פלאוויוס סילווה וליהודי אלעזר בן יאיר".

-"אז היהודים היו הטובים והרומאים הרעים?"

-"האמת, הסופר מאוד אהב את היהודים, אבל הם לא היו משהו. הם היו קבוצה של משוגעים שהיו חמושים בחרב קצרה שקראו לה סיכה".

-"כמו סיכה של בגדים?"

-"בדיוק כזאת אבל הורגת. הם נהגו לרצוח את המתנגדים שלהם עם החרב הקצרה הזאת ולהיעלם בסמטאות של ירושלים. הם שנאו את הרומאים אבל עוד יותר את היהודים שרצו לעשות שלום עם הרומאים. בסוף המלחמה רוב ירושלים היתה הרוסה ממלחמות בין יהודים ליהודים".

-"כן", אמרה ניצן," אני שמעתי על הספר - מלחמות היהודים".

-"זה הסיפור של מצדה", אמרתי. "כתב אותו יוספוס פלאביוס, יוסף בן מתתיהו היהודי שהחליף צד ועבר לצד הרומאים במלחמה ההיא."

-"בוגד?"

-"אם בוגד זה מי שרושם את ההיסטוריה וגיבור זה מי ששוחט את כל האנשים שלו – אז הוא בהחלט היה בוגד".

-"אז מי בנה את מצדה?"

-"הורדוס", אמרתי כשטיפסנו עם שביל הרץ על מצוק ההעתקים. עוזבים את הדייק הרומאי שסגר על היהודים, שיש להניח ששבויי המלחמה היהודים הקימו, מביאים את המים ממעיינות נחל צאלים הנמצא מעט צפונה.

"לא עולה יותר"

כשעלינו אפשר היה לראות את הכתם הירוק של שמורת עין-גדי שהסיקאריים, במנוסתם מירושלים הבוערת למצדה, שרפו והשמידו מכיוון שאנשי עין גדי, מגדלי בושם האפרסמון, סרבו להגיש להם עזרה. "אבל בעצם כנראה שהמלכים החשמונאים לפני הורדוס, כי מצדה היא במקום מצוין - ממש מול הלשון שמפרידה בין החלק העמוק לחלק הרדוד של ים המלח, על הדרך שחוצה מחברון לכרך שבעבר הירדן".

ים המלח היה כחול בצד הצפוני וירקרק מרושת בריכות בצד הדרומי של הלשון. כף קוסטיגן וכף מולינה, שני חוקרים שהפליגו ומתו על ים המוות. המיצר בין הלשון לחוף של מצדה נקרא מיצר לינץ', על שמו של קצין ימיה אמריקאי שנשאר בחיים.

טיפוס שלא נגמר

"לא עולה יותר", אמרה דריה כשראתה את הסוללה ששפכו הרומאים. שמונה חודשים לקח להם לבנות את הסוללה עד שהגיעה לחומה ואז קרבו את כלי המפץ והתחילו לקעקע אותה. היהודים ידעו שהסוף קרוב ובנו חומת עץ מאחורי החומה הראשונה, מכות איל הניגוח על החומה מהדקות את העפר בתוך חומת העץ. הרומאים הופתעו מהחומה החדשה ולאחר ההפתעה הציתו אותה. בהתחלה נשבה הרוח לכיוון הרומאים, אבל לאחר מכן הפכה לרוח הצפונית הרגילה ושרפה את החומה. ואז ירד הלילה, כששני הצדדים יודעים שזה הלילה האחרון.

עדיין עבד יהודי

טיפסתי את הסוללה עם תרמיל מלא. חשמונאים, הורדוס, רומאים ועדיין עבד יהודי נשאר עבד. מלמעלה אפשר היה לראות את כלי המצור ואת מחנה הפיקוד של פלאביוס סילווה שמצפון למצדה. עצרנו מתחת לסככה. שעת צהריים. תיירים ומבקרים נכנסו לארמון המערבי לראות פסיפסים, ואנחנו המשכנו עד לקצה המערבי של שולחן ההר הגדול וירדנו אל בור המים הענק.

צעדנו בחזרה על במת ההר לכיוון הארמון הצפוני, השמש רכנה דרום מערבה והאור על גבעות החוור הלבן, ועל הלשון ועל הרי אדום שמעבר לכחול של ים המלח, היה מדויק מאוד. ימי השמש החורפיים האלו של מדבר יהודה. נכנסנו אל בית המרחץ המפואר. עוברים דרך החדר הקר והחדר הפושר ועומדים מעל עמודוני התנור של החדר החם. כמה יפה.

הסוף בוא יבוא (צילום: אריאל רוזנשטיין, חל"ט)

ירדנו אל הארמון הצפוני, אל המדרגה התחתונה שבה עמדו פיגומים והסתירו את הפרסקות - את תמשיחי השמן הצבעוניים שצוירו על הטיח הרטוב לפני יותר מ-2,000 שנים.

-"אבא", שאלה הגר "משפצים את סלע קיומינו?"

-"תמיד", אמרתי. "בלי סיפור ופיגומים שיחזיקו אותו, שום סלע מהסוג הזה לא מחזיק מעמד".

-"את השיפוץ אני רואה, אבל את הסיפור לא גמרת".

נשמע כמו קשקוש

"סיפור יפה", אמרתי, "כשירד הלילה, אסף אלעזר בן יאיר את 967 הגברים, הנשים והילדים ונשא לפניהם נאום למה עדיף להרוג את יקיריהם ולהתאבד מאשר להפוך לעבדים ולראות ילד מבוזה ואישה נאנסת לפני העיניים. אבל לאנשים קשה להיפרד מהחיים. הוא המשיך את הנאום וקרא לאנשיו לבחור בחירה חופשית במוות - להעדיף למות חופשיים וגאים ולא מבוזים ופחדנים. הנאום היה משכנע. אנשי מצדה שכבו אחד ליד השני ובעל טבח את אשתו ושחט את ילדיו ואחר כך שכב לידם וחיכה שתשעת האחרונים יעברו וימוטטו את החיים. אחר כך שכבו השמונה על האדמה והתשיעי הרג אותם, נופל על חרבו".

-"אם כולם מתו, אז מאיפה הסיפור?"

-"כשהרומאים נכנסו בבוקר היה שקט. הם מצאו את המתים ואת מחסני הנשק והאוכל לא נגועים כי אלעזר בן יאיר ציווה לא לגעת בהם - שידעו שהמגינים לא מתו מרעב. ואז יצאו מתוך אחת המערות 2 נשים ו-5 ילדים. הצעירה היא שסיפרה את הסיפור ליוספוס פלאביוס שכתב אותו".

-"יוספוס פלאביוס, הבוגד הפחדן?"

-"כן. הסופר וההיסטוריון הגדול. יש מסורת כזאת בעולם - אם אתה רוצה להיות סופר והיסטוריון גדול, אתה חייב לבחור בחיים ולהלל את המוות. ככה מגיעים לחיי נצח".

-"נשמע קשקוש גמור", אמרה הגר.

-"את צודקת כנראה", אמרתי כשנכנסנו לחדר בה מצא יגאל ידין כשחפר את מצדה תשעה חרסים ועליהם שמות, וביניהם את שמו של אלעזר בן יאיר.

עזבנו את החדר, עברנו על פני בית הכנסת שהיה נחמד מאוד באור הרך ונתן תקווה שבית כנסת לא חייב להיות תמיד איום, ופנינו אל הרכבל. הילדות נדחקו לתוך הקרונית האדומה היורדת אל המקום הנמוך ביותר בעולם ודורית ואני ירדנו ברגל, כי אנחנו יודעים שהסוף בוא יבוא ואין שום צורך להאיץ בו.

• לאתר של צור שיזף לחצו כאן