ובינתיים, בצד השני

אומרים לי שאני חי בעבר. אני לא רואה שום עתיד, אז אולי זה נכון. בנאדם צריך לחיות איפשהו.

אני משבט אל־עוקבי. עד 1951 חיינו באל־עראקיב וזחיליקה, לא רחוק מנתיבות ורהט שאתם מכירים. הסבא שלי נולד באל־עראקיב. גם אבא שלי. גם אני. עם קום המדינה, מי שהיה בזחיליקה עבר לעזה. אנחנו נשארנו. הכל בתיאום עם הממשל הצבאי. שילמנו מיסים על האדמות האלה למדינת ישראל, וחיינו שם בכבוד.

עד 1951.

באוקטובר ביקש מאיתנו צה"ל להתפנות לתקופה מוגבלת של שישה חודשים, לצורך תרגיל צבאי שכנראה מעולם לא היה אמור להתקיים. בנובמבר הם הגיעו. שמו אותנו ואת שבט טראבין באזור ליד ח'ורה, לא רחוק מעומר. שטח קטן בהרבה מזה שהובטח לנו בשביל שנתפנה בשקט. הרבה יותר קטן מאל־עראקיב. זה נקרא "אזור הסייג". עד ביטול הממשל הצבאי ב־66' אסור היה לנו לעזוב אותו ללא אישור.

היום אנחנו כאן, בני אל־עוקבי, יותר מאלף. והיום באים להרוס לנו בתים, כי לא רוצים שנהיה כאן. את אל־עראקיב המדינה מחכירה מדי פעם למרעה, לשבטים בדואים אחרים.

לא מזמן מתחו קו מתח גבוה מעל הכפר שלנו, לערד. אצלנו יש גנרטור, ויש לנו כסף להפעיל אותו חמש שעות ביום. תדמיינו יישוב יהודי, כמעט 60 שנה על הקרקע, בלי מים וביוב וקו טלפון, עם דרך עפר תלולה בתור יציאה ראשית, שמתחברת ישר לתוך עיקול עיוור.

שירתתי בצבא. את אבא שלי המצרים האשימו בסיוע לאויב. אני צריך להגיד את זה כאן כל הזמן, ככה אולי יאפשרו לי לחיות. רוצים לראות את הגששים שלכם? הם למטה, משפצים את כביש ים המלח, עובדים בג'וב שהגיהינום היה שמח לקבל.

אני נולדתי פה, והתייחסו אלי כמו לאינדיאני. לנכדים שלי כבר מתייחסים כמו לשחורים. אין להם גן ילדים, ועד לפני כמה שנים לא היה גם בית ספר קרוב. ומה האפשרויות שלהם? יחזרו אחרי הצבא בלי חינוך, בלי אדמה, בלי תקווה, בלי עתיד - לכביש ים המלח, או לעשות צרות ולהסתבך, או קודם לראשון ומשם לשני. זה אם הם בכלל יעשו צבא. הרצון לשרת לא מתפתח טוב עם מפעלים כימיים והררי אשפה מסביב.

כן, הצעירים כאן כבר נולדים פושעים. אבל זה לא גנטיקה, זה סביבה.

יש יהודים שקראו לבן שלי עצלן בן עצלן. הם היו מסוגלים לחיות כמוני? בתנאים האלה? לטפל בכל פיסה של קיומם ולהילחם כל הזמן בלי לוותר? אולי חלק מהם. אולי כולם, אם לא היתה להם ברירה.

אמרו לנו לעבור לערים שתכננו בלעדינו. מקומות כמו רהט ותל שבע, שמנציחים את הטירוף והעוני. גטאות פשיעה. מי שנכנס לשם, כאלה בלי תביעות על קרקע או כאלה שוויתרו על התביעות שלהם, יוצאים משם בדרך כלל כדי לגנוב או לשדוד או להתפרע על הכביש. יש להם חשבונות שמובטלים לא יכולים לשלם.

אני איש אדמה. תנו לי להקים יישוב חקלאי, לחיות כאיכר, לחיות מהקרקע ומתיירות. במקום שיהיה נוח לכם ולי, לנו. אל תפילו עלי רצונות לייצר מסדרון ערבי מעזה לחברון. אני רק רוצה מסדרון בבית. אבל לא. אי אפשר להקים כפר לכל 200 משפחות שירצו, אומרים לנו. האמיצים מוסיפים את האמת: בייחוד ל־200 משפחות בדואיות.

שבט טראבין כמעט קיבל ב־98' את השטח שלנו, את אל־עראקיב שנותר זנוח וריק, בשביל להקים יישוב חקלאי משל עצמו. אולי הם נמצאים קרוב מספיק לעומר בשביל שהסירחון יעלה לאף של פיני בדש, וככה הצליחו באורח נס למצוא להם מקום. שבט טראבין סירב, ואנחנו העלינו בקשה להעלות על הקרקע במקומם.

קיבלנו מכתב שהעניין ירד מהפרק.

מאז הקימו באל־עראקיב יישוב של 11 משפחות. לא 200. מהשם, גבעות בר, תבינו שהן גם לא בדואיות. שר השיכון אפי איתם הביא משפחות ממקומות אחרים, עם בתים, להגשים את החלום הציוני וליישב את הנגב.

לפעמים עושים בשם הציונות דברים שאני לא מבין.

לא רחוק מאיתנו יש חווה. גרה שם משפחה אחת. חוות בודדים, זה נקרא. יש להם מים זורמים וביוב וטלפון וחשמל, ובטח לוויין. הם שם רק שנתיים, וכבר במאה ה־21.

אני לא חושב שהבנים שלהם יגדלו לגנוב מכוניות.