מכתבים מן הכלא הסורי
"כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. אינני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן. יש ניירות בבגדים".
אורי אילן, הכלא הסורי, ינואר 1955
ב-8 בדצמבר 1954 חצו חמישה חיילים ישראלים צעירים את גבול ישראל-סוריה. חציית הגבול אל ארץ האויב לא נעשתה כמשובת נעורים או התגרות פוחזת בגורל, אלא לשם ביצוע משימה חשאית שהטילו עליהם מפקדיהם - תחזוק מתקני ציתות שהציב צה"ל על קווי הטלפון בסוריה. לא היתה הזו הפעם הראשונה שיצאו החיילים למשימה שכזו, אולם הפעם הסתיימה הפעולה בשהות כפויה וארוכה בשבי הסורי.
לא נגזים אם נאמר כי סיפורם של החמישה ובראשם סיפורו של אורי אילן, כבר נפרס מעל דפי העיתונים פעמים רבות - כיצד נתפסו ונלקחו לכלא הסורי, על החקירות והעינויים שעברו, כיצד נטל אילן את חייו בידו וכיצד הוחזרה גופתו לידי ישראל, אז התגלו בבגדיו הפתקים ועליהם המילים המצמררות. כל זאת כאמור כבר נכתב וסופר ולא נחזור שוב על הידוע (ולמי שנדרשת תזכורת שכזו הרי לפניו הערך - אורי אילן). הפעם נשוב אל הימים לאחר ה-13 בינואר 1955 עת הוחזרה גופתו של אילן לישראל ועד שובם של ארבעת השבויים הנותרים כשנה לאחר מכן.
באותם חודשי שבי יצאו ובאו מתווכי האו"ם בין הצדדים בנסיון להביא את הפרשה העגומה לסופה. פעמים נשאו עימם מכתבים ומסרים שהותירו בידיהם השבויים: מאיר יעקבי, גד קסטלניץ, ג'קי לינד ומאיר מוזס. כמה מאותם מכתבים הגיעו אל דפי העיתונים, אולי בנסיון לזרז את ראשי המדינה לפעול למען שובם של הבנים הביתה. כעת כ-53 שנים לאחר מכן, כאשר שוב מוטל על מנהיגי מדינת ישראל לפעול לשיחרורם של חיילים ישראלים משביים בארצות אויב, מצאנו לנכון להביא בפניכם כמה מאותם מכתבים מן השבי. המילים יש לומר קצרות, פשוטות, לעתים מתבדחות (ועברו צנזורה יש להניח), ועדיין בין השורות יכול הקורא לחוש במתי מעט, את אשר עמד מול אותם אנשים צעירים בימיהם הקשים.
מכתב מאת גדי קסטלניץ
"המאורעות העיקריים בחיינו הם שתיית התה ו"הטיול" על רצפת הבטון בתאינו שאורכו כ-15 מטר, ארוחת ערב ושינה. הבידור היחידי הוא קריאת המואזין מעל צריח המסגד של הכלא. היא מוצאת חן בעיני. אנו משתדלים לגוון את תוכנית היום על ידי קריאה - קיבלנו מהבית הרבה ספרים. אנו מתווכחים על נושאי קריאתנו, מספרים בדיחות, סיפורים, זכרונות או סתם מצ'זבטים. מרבית הזמן אנו חולמים בקול על שובנו הביתה ועל מה שנעשה לכשנחזור...
לאחר שקיבלנו משחקי שח ודמקה יש לנו במה להעביר את הזמן. החברה החליטו לערוך אליפות שח, אבל סרבתי להשתתף כי לי אין כל סיכויים. אין להתעלם גם מתחרות השפמים. גידלנו את שפמינו למימדים רציניים. כן ערכנו תחרויות בהיאבקות. התחרויות נמשכו זה זמן רב, כי כולנו בחורים צעירים וחסונים. ההכרעה טרם הושגה. כאשר נמאס לי הכל אני מצייר, נזכרתי כי פעם בהיותי ילד אהבתי לצייר".
"ידיעות אחרונות", 11 בפברואר 1955
מכתב מאת מאיר מוזס
"שמחנו לקבל דרך מכתבך את ברכת המולדת לקראת השנה החדשה. הננו מלאים אמונה וביטחון שבעזרת השם ומדינת ישראל נזכה לחזור בקרוב למולדת. מאחלים לכולכם שנה טובה והגשמת כל השאיפות ומקווים שבשנה הבאה נהיה בירושלים הבנויה. בשם ארבעת אסירי דמשק, מאיר מוזס".
"ידיעות אחרונות", 7 בנובמבר 1955
אחרית דבר
ב-23 במרס 1956 צעדו חמישה צעירים ישראלים על גשר בנות יעקב בחזרה אל שטח ישראל. שיחרורם של ארבעת החיילים השבויים (וכן שלמה בן יהודה - אזרח שנשבה על ידי הסורים) התבצע במסגרת עסקת חילופי שבויים תמורת ארבעים חיילים סורים. כמה ימים לאחר מכן עלו הארבעה לקברו של חברם אורי אילן, על מותו שמעו רק עם שובם לישראל.
מאיר יעקבי ומאיר מוזס הועמדו לדין באשמה כי שיתפו פעולה עם הסורים והוליכו את חוקריהם אל מתקן הציתות הישראלי. בתום המשפט נענשו בנזיפה והורדת דרגות. זמן קצר לאחר מכן נהרג יעקבי במבצע קדש. רק ב-1969 התגלה במסמכים שנתפסו במלחמת ששת הימים, כי בהגיעם עם הסורים אל מתקן הציתות ניסו יעקבי ומוזס להפעיל מוקש שהוטמן במקום וליטול את חייהם וחיי שוביהם כאחד. בשנת 2005 העניק הנשיא קצב למאיר מוזס חנינה מלאה.
לבלוג "במנהרת הזמן" המלא - לחצו כאן .
