שיעור 18: הכפרים הבדואים הסמויים מהעין
כ-80,000 איש חיים ב-45 הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב, גרים בבתים ארעיים ביישובים נטולי תשתיות חשמל, מים וביוב. לרשותם עומדים 21 בתי ספר יסודיים ואף לא תיכון אחד, שמונה תחנות טיפת חלב ו-11 מרפאות בלבד. עלי אבו סביח ואורלי אלמי מתארים את תנאי המחייה הקשים בכפרים, ומסבירים מדוע הבדואים אינם מקבלים את הסדרי הפשרה שהמדינה מציעה להם
תהליך העיור הכפוי
בשנת 1948 מנתה האוכלוסיה הבדואית בישראל כ-90,000 נפש. 85% מהם הפכו לפליטים במדינות ערב השכנות, רובם בירדן ובעזה, ו-13,000 הנותרים התרכזו בבקעת באר-שבע, באזור שנקרא "סייג'" (בערבית גדר) הנמתח בין דימונה, באר-שבע וערד - ובסביבת צומת בית קמה. האזור גודר והוטל עליו ממשל צבאי סגור, ותושביו לא יכלו לצאת ממנו ללא אישור מפקד צה"לי. אזור הסייג' היה מיושב באוכלוסיה המקורית אליה התווספו קבוצות 'עקורי פנים', שפונו מאזורים אחרים בנגב. כתוצאה מהריכוז רבים יושבו על קרקעות שהיו בבעלות משפחות אחרות, והתהוו מתחים בין בעלי הקרקעות לעקורים. במקביל נוצר לחץ על מקורות המחייה באזור הסייג', והמים, הקרקע ושטחי המרעה היו מצומצמים.
עד תחילת שנות השבעים המדינה הקימה שבע עיירות בהן רוכזו הבדואים, רהט, כסיפה, שגב שלום, ערערה בנגב, תל-שבע, לקייה וחורה, שאופיין העירוני נכפה על התושבים. התכנון לא תאם את אורח החיים והתרבות הבדואית, בעיירות אין מקורות פרנסה ואפילו לא מפעל אחד, ועל-כן מאז ועד היום הבדואים נמצאים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי. פרט לבעלי הקרקעות שעליהן הן נבנו, לעיירות היגרו 'עקורי פנים' נוספים וקבוצות
תהליך העיור הכפוי לא התחשב באופי החברה הבדואים, והשלכותיו מורגשות עד היום: בין קורבנותיו נמנות הנשים, להן אסור להתגלות בפני זרים לפי המסורת הבדואית. עם המעבר למגרש בן דונם אחד נשים לא יכלו לצאת מחוץ לגבולותיו אלא כדי להביא את ילדיהן לקופת החולים. כיוון שהן אסורות בבתיהן הן אינן יכולות לקחת חלק בפרנסת המשפחה, וחלק ניכר מהן סובלות מבעיות בריאות דוגמת השמנה וסכרת; בעיה נוספת קשורה בשינוי שיטת המרשם בשנת 1974, במסגרתה הומרו שם מקום הלידה של התושבים לשם השבט השלהם. מכיוון שחלק מהשבטים מתגוררים באזורים שונים, עובדה ממנה התעלמו הרשויות במהלך שינוי שמות המשפחה, קיימים עד היום אי סדרים באספקת שירותי דואר, רפואה ועוד. התוצאה היא שבמקום ליצור אינטגרציה חברתית, התחזקה השבטיות.
חיי היומיום בכפר בלתי מוכר
למעלה מ-80,000 איש חיים כיום ב-45 הכפרים הבלתי מוכרים, מתגוררים בצריפים מאולתרים שחום הקיץ הופך אותם למלכודות מוות וצינת החורף מקפיאה אותם. ב-18 מהכפרים פועלים 21 בתי ספר בהם לומדים הילדים עד כיתה ח', אך אין בהם ולו תיכון אחד. 11 מרפאות ושמונה תחנות טיפת חלב בלבד, כולן שוכנות בקראוונים, עומדות לרשות התושבים, שכ-60% מהם קטינים. טיפולי שיניים ניתנים רק בבאר-שבע, ערד או דימונה. הזכות האוניברסלית לבריאות, הנגזרת מאמנות בינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל, היא בבחינת פנטזיה לא מושגת לתושבי הכפרים.
אספקת מים: על-פי עתירה שהוגשה בשנת 2006 לבג"ץ, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לא זכאים למים בניגוד ל-98.5% מאזרחי ישראל המקבלים מים בכמות ובאיכות סבירה. המחסור במים משפיע לרעה על רווחת החיים, וחלק ניכר מזמנם של התושבים מוקדשים להשגת מים שאיכותם מפוקפקת. המים חיוניים במיוחד בזמן מחלה כדי לעזור לגוף להתנקות, ולא בכדי אוגוסט נחשב לחודש של מגיפת שלשולים. כך למשל כ-80% מהילדים המאושפזים בבית החולים סורוקה הם ילדים ערבים-בדואים.
אספקת חשמל: החשמל מסופק ליישובים באמצעות גרנרטורים בלבד, הפועלים מספר שעות ביום. היעדר אספקת החשמל גורמת ישירות להרעת מצבם של חולים, בין היתר כאלה הלוקים במחלות נשימה הזקוקים למכשירים חשמליים. אגודת "יד שרה" אמנם מספקת אותם לחולים, אך הם אינם יכולים
פינוי אשפה: האשפה שמייצרים עשרות אלפי בני אדם אינה מפונה מהיישובים, למרות עתירה לבג"ץ. גם במרפאות האשפה לא פונתה בעבר, ופסולת רפואית (דוגמת מזרקים ותחבושות) התגוללה מחוץ להם. בעקבות העתירה החל משרד הבריאות לפנות את האשפה מהמרפאות ותחנות טיפת החלב אחת לשבוע.
מערכת ביוב: בהיעדר חיבור לתשתית ביוב, תושבי הכפרים מייצרים באופן עצמאי בורות ספיגה על חשבונם כדי שהשפכים לא יחלחלו למאגרי מי התהום.
שירותי בריאות: המרפאות אינן זוכות לאספקת מים - אך בעקבות העתירה לבג"ץ הן מחוברות לגנרטורים חשמליים. לא ניתן לאחסן בהן תרופות בקירור כיוון שבתום יום העבודה הגנרטורים חדלים לפעול. לרשות התושבים עומדים רופאי משפחה בלבד, ואין ביניהם רופאים מומחים או גיניקולוגים, למרות שיעור הילודה הגבוה בקרב האוכלוסיה הבדואית. רופאי המשפחה, מרביתם יוצאי מדינות חבר העמים, כלל אינם דוברים ערבית. העובדה כי ניידות מד"א אינן מגיעות לכפרים בשל היעדר כבישים מוסדרים, מאלצת את החולים להגיע בכוחות עצמם לנקודות איסוף הממוקמות פעמים רבות במרחק של קילומטרים מביתם.
תחבורה ציבורית: אינה מגיעה אל הכפרים הלא מוכרים, ובוודאי שאינה פועלת בתוכם.
מדוע הבדואים אינם מוכנים להתפשר?
בשנת 1997 הקימה "ועדת ההיגוי והתכנון לערביי הנגב 2020", גוף דמוקרטי המייצג את הכפרים הבלתי מוכרים ומורכב מוועדים מקומיים, את "המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב". המועצה הכינה תוכנית לפיתוח מוניציפלי של הכפרים, במסגרתה הוצע להקים רשות שתספק להם שירותים עירוניים. בין היתר התוכנית דרשה: פיתוח מדורג ארוך טווח של הכפרים; הכרה בכל 45 היישובים הבלתי מוכרים; יצירה מיידית של תשתיות שירותי מים, חשמל, ביוב ותעסוקה; הכרה בבעלות הבדואים על אדמתם ועוד.
מקור הסכסוך בין האוכלוסיה הבדואים למדינת ישראל הוא הבעלות שהראשונים תובעים על קרקעותיהם, ממנה נגזרים הסירוב לעקור ליישובי קבע ותנאי החיים הקשים. לטענות כי הבדואים הם האשמים במצבם, משיבים במועצה האזורית כי השטח עליו נתבעת בעלות הוא כ-650,000 דונם בלבד, אחוזים בודדים משטח הנגב כולו - וחלק קטן מן האדמות עליהם ישבו השבטים עד שנת 1948. פשרה בנושא כבר נעשתה בעבר, ולפיה לא נתבעות קרקעות ביישובים קיימים באזורים הסמוכים לרצועת עזה ולאזור צאלים.
טענה נוספת של המועצה האזורית היא כי סוגי התיישבות רבים מוצעים לתושבים יהודים באזור, בהן ערים, עיירות, קיבוצים, מושבים וחוות בודדים, ואילו לבדואים מוצע להתגורר בעיירות בלבד. למרות התפיסה שהבדואי הוא נווד, עד הקמת המדינה הערבים-הבדואים התגוררו ברחבי הנגב ביישובי קבע אליהם הם חזרו לאחר שיצאו עם העדרים למרעה. בנוסף, 20 שנות הממשל הצבאי גרמו לשינוי מהותי באורחות החיים, ואת המצב לא ניתן להשיב לאחור. לכן הכתובת לבעיות שהוצגו במסגרת השיעור כאן אינה צריכה להיות הערבים-הבדואים, אלא המדינה שעליה לקחת אחריות על כל אזרחיה.
עלי אבו סביח הוא תושב כפר בלתי מוכר ורכז שטח ב"מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים"; אורלי אלמי היא רכזת פרויקט הכפרים של ארגון "רופאים לזכויות אדם"
רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:
- מידע נוסף על הכפרים הבלתי מוכרים באתר עמותת "במקום"
- סקירת פעילות ארגון "רופאים לזכויות אדם" למען תושבי הכפרים הבלתי מוכרים
- קטלוג התערוכה "לא מוכרים"
של האמן טל אדלר
- המכללה החברתית-כלכלית
, עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
לפנייה לכתב/ת 
