שליחות אלוקית built-in
כן, אלוהים בהחלט נמצא כאן בכפר עציון. בסוף כל משפט של הרב חנן פורת. לעתים, כשהשיחה קולחת, על כוס קפה בשעת צהריים עצלה, כשבחוץ מאירה שמש חורפית את הרי יהודה, נדמה שנקודת החיבור אפשרית. אולם אותו קו מבחין נמצא שם תמיד. אורי יסעור מחפש תשובה
אם תבקשו ממני לסכם את השיחה עם חנן פורת בחמש דקות, סביר שלא אסכים. אני אתקומם נגד הניסיון להשטיח ארבע שעות של דיון עם אדם בעל כושר אנליטי יוצא דופן לפסקה וחצי. אבל אם ממש תתעקשו, ותצמידו אותי עם גבי לקיר, אבחר כנראה במונולוג הבא:
"לפני כמה ימים ראיתי תוכנית בטלוויזיה, ובה דובר על יישוב הגליל בשנים שסביב לקום המדינה. ישב שם פרופסור מכובד מהאוניברסיטה, ודיבר על: 'הנראטיב הציוני של גאולת הקרקע, שחיפה למעשה על טיהור אתני'. אתה מבין?" זעם פורת, "הנראטיב הציוני. לאן הגענו?!".
אמור לי מה מרתיח את דמך ואומר לך מי אתה. לפני שנפרדנו לשלום הצטער פורת על כך שלא שוחחנו על ענייני אורח חיים, משפחה, פעילויות החסד והצדקה בהן הוא עוסק, מתירנות חברתית ועוד, אולם נדמה שגם היום, ובוודאי לאורך כל עברו הציבורי, הנושא הלאומי היה עבורו הדבר האמיתי.
משולש שווה-צלעות?
כל חניך בני עקיבא יודע לדקלם את שלושת המרכיבים של הזהות היהודית על פי הציונות הדתית: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. בפעילויות בתנועה למדו החניכים כי כל אחת משלוש הצלעות שווה לרעותיה, ואינה יכולה להתקיים בלעדיהן, אולם מתבוננים מהצד ראו בעשורים האחרונים כיצד משקלה היחסי של ארץ ישראל בהגדרת הזהות של חובשי הכיפה הסרוגה הולך וגדל.
עולים על הגבעות (ארכיון: אי.פי)
כמו הרבה דברים בחברה הישראלית, מרכז הכובד של הגדרה זו החל לנוע ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים. תחילה לגוש עציון, אחר כך לחברון ולסבסטיה. אבל עוד לפני כן, ביום העצמאות של אותה שנה, שבועות ספורים לפני המלחמה, נשא ראש ישיבת מרכז הרב, צבי יהודה קוק, נאום שגם הוא מוכר היטב לחניכי תנועת הנוער של הציונות הדתית.
הרב קוק, בנו של מי שנחשב לאבי הציונות הדתית, ומנהיג רוחני נערץ בפני עצמו, סיפר כי לא חגג כששמע על החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947. "את ארצי חילקו", זעק הרב לפני תלמידיו, כאילו הוא חווה שוב את אותו כאב. "איפה שכם שלנו?! יריחו שלנו?! חברון שלנו?!". סמיכותה של מלחמת ששת הימים לנאום העניקה לו הילה נבואית בקרב המאמינים. אחד מיושבי הספסלים בישיבה, היה חנן פורת בן ה-24.
לך לך
רק הבנה של מרכזיות הריבונות על ארץ ישראל בתפיסה האמונית של הציונות הדתית מבהירה את עוצמת השבר שחוותה החברה הזו בפינוי גוש קטיף (כמו גם את גודל ההצלחה של מנהיגיה, ופורת ביניהם, במניעה יחסית של אלימות, יש לציין). ציבור לא מבוטל בקרב הצעירים חובשי הכיפה מרגיש עד היום ניכור עז מעם ישראל וממדינתו.
גם עבור פורת הייתה ההתנתקות מכה קשה. "כל חיי עבדתי על עצמי שלא לשנוא", הוא אומר. "אריק שרון הציב בעיני את האתגר הקשה ביותר". לאור האופן בו מתבטא פורת בהתייחסו לשרון, נדמה לי שפורת עומד באתגר זה רק באופן חלקי.
עוצמת השבר. פינוי נצרים (צילום: רוני סופר)
פורת עצמו מסרב אמנם להתייאש מהמדינה ומהעם היושב בה, אך גם לו, כמובן, אין ספק: "מי שמאמין באמונת ישראל אינו יכול לראות את ארץ-ישראל כעניין שולי, ולו מקריאת התורה כפשוטה", הוא פורס את עיקרי תפסית עולמו. "המילים הראשונות של הקדוש-ברוך-הוא לעברי הראשון היו 'לך לך'. לא שבת, לא כשרות ואפילו לא עיקרי אמונה, אלא 'לך הביתה, לארץ ישראל'. את העובדה הזו אי-אפשר לטשטש. יש חרדים ויש מימדניקים למיניהם, אבל הקריאה שלהם את התורה היא לא ישרה".
כן, אלוהים בהחלט נמצא כאן. בסוף כל משפט שפורת אומר יושב היושב במרומים. "כשראינו שליחות גדולה ליישב את ארץ ישראל", הוא מסביר, "מה שעמד לנגד עינינו זו לא מגילת העצמאות, אלא דברי השם 'ושבו בנים לגבולם'. לא קיבלתי את השליחות מראשי המדינה, ולא בגלל החולשה שלהם אתקפל. השליחות האלוקית היא built in בכל תפיסת העולם שלי".
אחרי!
לא קל להתמודד עם תפיסת עולם מבוססת-שכינה שכזו. התרבות לה אני שייך מקדשת את הטלת הספק, ובעומדי אל מול צוק איתן כזה של ודאות אני נתקף לעיתים סחרחורת-גבהים. תחושה חזקה של חוסר-תוחלת תוקפת אותך כשאתה מנסה להתדיין על מה שאין מקום לדיון בו, ובאותה שעה, על הספה בבית משפחת פורת, למרות חביבותו של מארחי ורצונו הכן לענות לשאלותיי, התחלתי להרגישה.
בבית פורת (צילום: אורי יסעור)
אם כן, האם דיאלוג בין זהויות אפשרי בכלל אליבא דפורת? מצד אחד, נראה כי הוא מעוניין מאוד בקיום דיאלוג עם הציבור החילוני. בחברה בה אני מסתובב נוטים להיות ציניים כלפי ביטויים מהסוג הזה, אך כשהוא מדבר על אחדות ועל יצירת גשר בין חילוניים לדתיים, ניכר כי הדברים נאמרים מדם ליבו. מצד שני, כל הדימויים של פורת מתארים מערכת יחסים של מוביל ומובל:
"הרבה פעמים יש מנהיגות שרוצה להעביר מסרים, אבל רואה שהאנשים עדיין לא בשלים לקליטה". מה עושים אז? הוא מסביר: "אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לקרב את הלבבות. השליחות שלנו היא להיות חלוצים לפני ישראל, ולא פורשים.
"אם אתה רץ קדימה, קורא 'אחרי' והחבר'ה נשארים מאחור, בסוף עוד יכולים לתקוע לך כדור בגב. אז אתה צריך לדאוג שהציבור שאתה הולך לפניו נמצא איתך או הולך אחריך ולא מנותק ממך. לא בהקשר של לגיטימציה או מוטיבציה – אותם אני שואב מעולמי היהודי השורשי – אלא מתוך אמונה באחדות העם".
בהזדמנויות אחרות הוא ישתמש בדימויים של משה ובני-ישראל, אב ובניו והאהוב עליו מכל – יוסף ואחיו.
פורת מודע לפרשנות האפשרית לדברים אלו. כשאני מצטט לו דברים שאמר לפני מספר שנים על "שלום עכשיו" ("עכשיו הם לא רואים? הם עוד יראו") הוא שואל האם זה נתפס כהתנשאות. "אני משתדל לא ליצור את הרושם שאיתנו תמות חכמה ושהם תינוק שנשבה. יש לי מה ללמוד אפילו מהציבור המתקרא שמאל".
ייאוש והשלמה
האמנם? האם פורת באמת מתייחס לאנשי השמאל כבעלי מערכת עקרונות אידיאולוגית סדורה, אלטרנטיבית לזו שלו, או שלדעתו איננו אלא קומץ מטורפים והוזים.
_wa.jpg)
פחימה היא הגיבורה? (צילום: אבי מועלם)
"אין לי ספק שיש גרעין אידאולוגי בהשקפת העולם של השמאל. לעמוס עוז, לדוגמא, לדוד גרוסמן, חיים אורון ויאיר צבן, יש השקפת עולם מוסרית וחברתית שאני יכול להעריך. אך הגרעין הזה של השקפת העולם הוא קטן, ורוב העמדות של השמאל מקורן בייאוש והשלמה עם המציאות. ולהכתיר אישה כמו טלי פחימה כלוחמת שלום – זוהי כבר דוגמא לרוח מתפתחת ומדאיגה של שנאה עצמית".
חנן פורת כפלסטיני
בכל כמה דקות מצלצל הטלפון בביתו של חנן פורת. רובם המכריע של המתקשרים מבקש את עזרתו של הרב בנושא כלשהו. פורת נענה בשמחה, ומעניק בנוסף לכל מתקשר דבר תורה, פלפול או דרשה-זוטא על פרשת השבוע.
"מהו אותו גרעין אידיאולוגי של תפיסת העולם של השמאל?" אני שואל את עצמי בזמן שפורת מפנה את תשומת-לב בן שיחו לדף גמרא מסויים. אני מהרהר בשעתיים האחרונות שעברו עלי בנעימים בכפר עציון והתשובה מתבררת מאליה: לאורך כל השיחה מצאתי את עצמי תוהה מדי פעם האם ייתכן שבן-שיחי צודק ואילו אני טועה. כמו כל שמאלני טוב (אגלה לכם סוד) גם אני מאוד קל לשכנוע. אז אולי הפרופסור שאומר 'הנראטיב הציוני' בטלוויזיה באמת "מסכן את כל פרויקט שיבת ציון"?
לו הייתי פלסטיני (צילום: איי.אף.פי)
"הניסיון לראות את המציאות דרך עיניו של האחר", אני אומר לפורת. "זה גרעין תפיסת העולם של השמאל". השאלה החשובה, אם כן, היא האם יכול חנן פורת לדמיין את עצמו כפלסטיני?
בניגוד לשאר שאלותיי, לוקח לו קצת יותר זמן לענות: "השאלה היא בעצם האם 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' תופס גם ברמה הלאומית. נקודת המוצא נוגעת לשאלה העמוקה האם הכל יחסי, והאם אין כלל אמת אובייקטיבית".
"בעיני, כאדם מאמין בעל אמת אלוקית, זוהי אמת שאינה תלויה בדעתו של אדם זה או אחר. ועל פי אמת זו הארץ היא כמו גוף לנשמה, לא רק טריטוריה. לכן, גם אם אני חושב שלו הייתי ערבי לא הייתי מכיר באמת הזו, עדיין היא אמת בעיני".
אאוריקה.
הנה לפניכם. הליבה, השורש. הקו המבחין, חד כתער, בין אנשים דוגמת הרב פורת לאנשים כמוני. לעתים, כשהשיחה קולחת, על כוס קפה בשעת צהריים עצלה, כשבחוץ מאירה שמש חורפית את הרי יהודה, נדמה שנקודת החיבור אפשרית. אולם אותו קו מבחין נמצא שם תמיד, ושומר ששני הקווים המקבילים לעולם לא ייפגשו.
אני, מוסטפה ואחמד
זוהי הסיבה שתוכנית הטלוויזיה, המוזכרת למעלה, הרגיזה אותו כל כך. התייחסותו של הפרופסור אל הציונות היה כאל סיפור, אחד מני רבים שמתחרים על תיאור האמת. ואילו לפי תפיסת עולמו של פורת יש אמת שלמה אחת בלבד, וזהו עלבון גדול לכנות אותה במונח מקטין כמו "נראטיב".
ומנקודה מהותית זו, הולכות ונבנות הפרקטיקות. עד להיכן ניתן להתפשר עם הציבור החילוני, שאינו בשל עדיין (אפשר להמתין עם סיפוח השטחים, לדחות רעיונות להרחיב את גבולות המדינה, אפילו להתדיין על הפסקה זמנית של הבנייה בהתנחלויות), מהם הקווים האדומים (עקירת יישובים, גירוש יהודים ומניעת עלייה) ומה זכויותיהם של שאינם יהודים ("יש למוסטפה ואחמד את כל הזכויות בארץ ישראל, אך לא על ארץ ישראל").
קשה להגיד שתובנה זו באה אלי בהפתעה גמורה, אך משום מה היא מילאה אותי בעצב גדול. אולי באמת עדיף שיסתגר כל אחד בדלת אמותיו, וייפגש עם האחר רק בשדה המאבק על דמותה של החברה והמדינה? ואולי אני סתם מרים ידיים ומוותר מוקדם מדי? את התשובה שלי, בכל מקרה, אאלץ לחפש במקום אחר.
אפילוג: מעט מן התקווה?
לפני כארבעה חודשים כתב פורת בעלון בית הכנסת אותו הוא עורך, 'מעט מן האור', על שיחה שערך עם דוד גרוסמן כשהגיע לביתו במהלך השבעה לנחמו על מות בנו אורי ז"ל. במאמרו הוא מספר על השיחה שניהלו, ואיך לפתע "בתוך כל הכאב והעצב... חשנו שנפתח איזה אפיק של שפה משותפת. אמרתי לו: תמיד משתדלים בשיח הציבורי לחדד מחלוקות, והתקשורת כמובן חוגגת... אולי הגיע הזמן לחדד גם את המכנה המשותף ולבנות משהו ביחד?". כשיצא את ביתו של גרוסמן חש כי "נקשר כאן חוט דק של תקווה".
כשיצאתי אני הקטן את ביתו של הרב פורת, אותו חוט דק נסתתר מפני.
****
ביום שישי הבא: תיקון חצות בבית הרב מנחם פרומן. וגם: מה פורת ופרומן חושבים איש על רעהו?
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
