עידן הרהב
יש משהו מעציב בתופעה של יח"צן תימהוני שהופך לגיבור תרבותנו. המסיבות של רני רהב הן שיקוף של מצב האומה
כל אירוע חברתי הוא נ"צ במפת התרבות, וכמעט לכל מגע אנושי יש משמעויות סמליות. אבל ישנם רגעים סמליים, שרוח הזמן והתרבות נושבת מהם כמו ממפוח ענק. אלה לא בהכרח אירועים דרמטיים ורבי משתתפים, כמו מלחמה, בחירות או משבר כלכלי. לעתים מדובר באירוע מזערי, לכאורה חסר חשיבות, שעובר אצל רוב האנשים בלא יותר מהרמת גבה או משיכת כתף. רק כאשר אתה עוצר לרגע ומנסה להבין מה באמת קרה כאן - אתה נוכח שמדובר ביותר מסתם אירוע.
כאשר צפיתי בכתבת הטלוויזיה שסיקרה את מסיבת בר-המצווה של בנו של רני רהב, המוניטור הסוציולוגי שלי זעק 'הקלט ושמור'. לא הייתי אחד מ-5,000 המוזמנים למסיבה הראוותנית והרהבתנית, ואין לי מושג מה בדיוק התרחש שם. אבל את דמותו התקשורתית של רהב רובנו מכירים היטב, ועל מצעד הידוענים חסר התקדים (במספר האנשים ובמגוון עיסוקיהם), שבאו לחגוג עם המגה-יח"צן, למדתי מהידיעות והתמונות שהופצו בעיתונות ובמדיה האלקטרונית (עצם הסיקור הנרחב של האירוע הוא חלק בלתי נפרד מהאירוע עצמו). די לי אפוא במידע הזה כדי לקבוע בצער, שנוספה עוד עדות רבת משקל לעידן הדקדנס הישראלי. זהו עידן חומרני, נובו-רישי של "שופוני יא נאס", של "שואו אוף", עידן של בוז לענווה, להסתפקות במועט ולעומק רוחני. רני רהב הוא אולי ה"גטסבי הגדול" של האליטה הישראלית השבעה ומדושנת העונג, והמסיבות שהוא מפיק הן שיקוף מדויק של מצבנו הלאומי.
כיצד קרה שאדם שלא פיתח שום טכנולוגיה, שלא פרסם דבר הגות ומדע, לא יצר כל יצירת אמנות ובעצם לא אמר שום דבר חשוב - נעשה כה מרכזי ומשפיע? כיצד קרה שאדם שכל תפקידו מסתכם ביחסי ציבור (מושג חדש למדי בתרבות הישראלית) הפך אצלנו למגה-סלב - איש שפוליטיקאים, שופטים, אמנים, אנשי תעשייה ואפילו עבריינים רמי דרג מחפשים את קרבתו? התשובה לשאלה המטרידה הזאת מחייבת מחקר מעמיק. בינתיים אפשר להעלות מספר סיבות אפשריות:
א. בעידן שבו אדם לאדם זאב והידיד הופך מהר לאויב, מתחזק הצורך בפרגון, לויאליות וחיבה אנושית. רהב מעתיר על לקוחותיו מחמאות, מעסה להם את האגו כמו מסז'יסט בספא ומצהיר נאמנות אין קץ. לקוחותיו נעשים אסירי תודה ומפתחים תלות בו, כמו אשה במעצב השיער או מטופל בפסיכולוג.
ב. אנשים בעמדות השפעה חשופים יותר לתקשורת. החשיפה הזאת נעימה לרובם, אבל גם מעוררת חרדות. שכן, התקשורת היא זיקית המחליפה צבעים ומצבי רוח: היום מאדירה את הגיבור התורן ומחר מגנה ומבזה אותו ללא רחמים. לכן הם זקוקים למעין סנגור תקשורתי - אדם שיפיץ בסדירות מידע חיובי עליהם, יספוג את אש הביקורת וייצא להגנתם בשצף קצף ביום פקודה. רהב אכן הפך עצמו לכליא ברק תקשורתי של לקוחותיו (ראו למשל שרי אריסון), ובשעה שהם מסתגרים מפני המצלמות והמיקרופונים - הוא יוצא למתקפת הנגד חמוש באסרטיביות ילדותית, בנוכחות רחבת מסך ובמשקפי יאפי אופנתיים.
טכניקת הייצוג של רהב מעניינת ומשקפת גם כן את רוח הזמן. הוא לא מלמד סנגוריה על הקליינטים שלו באמצעות טיעונים אפולוגטיים, ואין בו תחכום או ערמומיות נסתרת. להיפך, שפתו דלה במלים ועשירה בקלישאות, והוא מזכיר לי את הגנן שכמעט הפך לנשיא בספרו הקלאסי של יז'י קושינסקי "להיות שם". הטקטיקה היא שילוב בין בוטות להתחנחנות. הפנים העגלגלות, שיער הפוני והסמֵך השורקת משווים לו חזות של בן טיפש-עשרה ויוצרים תחושה של "ילד כאפות", שמסביר ברצינות תהומית למורה המתפלצת שהיא טעתה, לקול תרועה וצחוקים של תלמידי הכיתה.
הצלחתו של רני רהב דומה במובן זה להצלחתה של פנינה רוזנבלום. שניהם הוכיחו שבימינו, פתטיות היא נכס תקשורתי וכלכלי. כל מה שנדרש מה"פאתט" זה עור של פיל (התעלם מ"ירידות" והמשך לקחת את עצמך ברצינות), סבלנות ונחישות. אם זורקים אותך מהדלת - חזור מהחלון ובסוף תישאר בסלון.
ג. את ההסבר לנהירה ההמונית של עכברי העיר לחגיגת הבר-מצווה של החלילן מגני התערוכה, אפשר לתלות לאו דווקא בתפקיד המארח - אלא בתפקידה של הבמה שהוא מספק. רהב, כמו גם עשירים ויח"צנים אחרים, מפיק אירוע של "אם אתה לא שם אתה לא קיים". מדובר במסיבת אינטרסים המאפשרת למוזמנים למצֵב ולקבע את מעמדם ב"אצולת הסלבס", לקשור קשרים וכמובן לקמבן קימבונים רבי תועלת.
אבל מעבר לכל אלה, יש משהו יותר עמוק ומעציב בתופעה הזאת של יח"צן תימהוני, שנעשה לגיבור תרבותנו. דומה שהיא מבטאת את העובדה, שהתדמית דוחקת את התוכן והמהות. הקנקן נעשה חשוב יותר מתכולתו, לא רק בעולם התקשורת והפרסומות - אלא גם בשטחים רבים אחרים: אריזות שונות של אותם מוצרי מזון יוצרות אשליה של גיוון קולינארי; עיבודים מוזיקליים מסונתזים מסתירים פלגיאטים אמנותיים ויצירות חלולות; חליפות מחויטות, חיוכים וצקצוקי לשון מחפים-לכאורה על שירות לקוחות לקוי; ונאומים עמוסי מליצות מסתירים כשלים מערכתיים. חברה הסוגדת ליח"צניה היא חברה שבה עטיפות הצלופן מכסות על ריקנות ושטחיות.
הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה והיסטוריה של החברה הישראלית
פורסם לראשונה 17/02/2007 23:17
לפנייה לכתב/ת 
דל במילים ועשיר בקלישאות: רהב
צילום: שאול גולן
מומלצים
