"קללת ההתנתקות" - צירוף מקרים או יד אלוהים?

דו"ח ועדת זיילר שהתפרסם היום וחרץ את גורלם של בכירי המשטרה ובראשם המפכ"ל לשעבר, משה קראדי, מחזק את תיאוריית המתנחלים בדבר "קללת ההתנתקות". הקללה, שהפכה לטרנד חם בציונות הדתית, גורסת שכל מי שהגה את ההתנתקות, השתתף בביצועה ותמך בה, נענש בידי שמים באסונות, ייסורים ומפלות אישיות.

"יש דין ויש דיין" צועקות כותרות העלונים אשר הופצו ברחבי הארץ על ידי "המטה להצלת העם והארץ" ויש מי שקונה את ההסבר בבתי הכנסת.

על העלון מופיעות תמונותיהם של אנשי מפתח בהנהגת המדינה בתקופת ההתנתקות: ראש הממשלה אהוד אולמרט, אשר מסובך בועדות חקירה שונות, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, אשר לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת, עומרי שרון אשר הורשע בעבירות חמורות ונשלח לכלא, נשיא המדינה משה קצב אשר נחשד בביצוע עבירות מין וחדל ממילוי תפקידו עד שיתבררו החשדות נגדו, הרמטכ"ל, דן חלוץ, שהתפטר מתפקידו בעקבות ביקורות ולחץ ציבורי ופוליטי בלתי פוסק, שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה בחיילת והיום הגיע תורם של קראדי והמשטרה. 

המציאות עולה על כל וודו / הודיה כריש חזוני

היום גם קראדי חטף. עוד אחד ממחוללי הגירוש מאבד כבוד וכנראה גם פרנסה. כן, נכון, זה נשמע פגאני. הרבה יותר מדי פרימיטיבי מהיהדות האלוקית שאני מאמינה בה. אבל... קודם כל תודו שהמציאות פה עולה על כל וודו מגזרי. אחד אחד הם מועדים ונופלים, הקרקע נשמטת תחת רגליהם והם הולכים הביתה בבושת פנים.

מלבד זאת, רק אתמול קראנו בפרשת השבוע את "עין תחת עין". עיקרון-על שגם הוא נשמע פרימיטיבי בקריאה ראשונה, אבל ההסבר לו מוכר וידוע: מונחת כאן תשתית לתשלום פיצויים במובנם העכשווי ביותר – פגעת בעין, שלם את מלוא הסכום של התועלת שהייתה יכולה העין הזו להביא לבעליה. שברת שן - שלם גם על עוגמת הנפש.

או אם תרצו - גזלת מעובדי אדמה חרוצים מקומות פרנסה יצרניים, חפש גם אתה פרנסה חדשה. הצבת הורים מושפלי עיניים מול ילדיהם מבלי יכולת לספק הסברים - חזור גם אתה מבוייש למעונך. גרמת לאנשים באמצע החיים למצוא עצמם שלולים מכל מעמד, רכוש ושלוות נפש שהצליחו לצבור לעצמם בעשר אצבעות, אבד גם אתה את כסא הגדולה.

עונש משמיים? (צילום: דודי ועקנין)

כי הגירוש היה פשע. פניית פרסה של הציונות. במקום לבנות, לנטוע, להוליד ילדים ולהפריח את השממה, רמסו כאן טרקטורים מעוטרים בדגלי כחול-לבן בתים שנבנו על החולות, חיילים לבושי חאקי קרעו ילדים ובני נוער דומעים מהמקום היחיד שהיה להם בית. המופקדים על ביטחוננו ביססו במו ידיהם את אחד מקיני הטרור הגדולים במזרח התיכון. ומי שתכננו את הפשע לפרטיו לא יינקו ממנו.

ומעבר למאגיה יש כאן גם השתלשלות כמעט צפויה: מי שמונה לתפקידו בעיקר כדי שיוציא לפועל רוע כזה, מי שמעסיק במסגרת תפקידו את צבאו באימונים מעוררי חלחלה - בהם ביום האויב מגולם בידי חיילות מחופשות למתנחלות מצווחות ולא למחבלי חיזבאללה - סופו שהוא כושל מול איום קיומי אמיתי.

מי שלא מעפעף מול סבל אנושי בתירוץ הדמוקרטי המפואר ש"זו הייתה החלטת כנסת", סופו שהוא מבזה את עצמו במסיבת עיתונאים צרחנית בה הוא טוען כי המעללים המיניים עליהם הוא צפוי לעמוד למשפט לא היו ולא נבראו.

ומי שקודם בזריזות לראשות המשטרה כדי לחבור לקומבינה מושחתת, סופו שיוקע בידי ועדה שחושפת את קלונו האישי ברבים.

קישור עם טעם מר / נטע יוסף-בודניק 

לדידי, הקישור שנעשה בין ההתנתקות למפלתם של אישים שונים בהנהגת המדינה נועד למטרה אחת: לאחות את שברי האמונה אשר נפערו בליבות המתנחלים בעקבות ההתנתקות. תהליך ההתנתקות אשר התרחש לפני כשנה וחצי היה ונותר המשבר הגדול ביותר שפקד את הציונות הדתית בארץ. לא רק משבר אמון בין החברה הדתית לראשי המדינה, הצבא והציבור אשר תמך בהתנתקות, אלא גם משבר אמונה בדרך בה הלכו בעיניים עצומות ובכוחה של התפילה הזכה, אשר לא מנעה את העקירה מיישובי חבל עזה.

האמירה המפורסמת והבוטחת "היה לא תהיה" נסדקה והתפוררה לאבק הדחפורים אשר החריבו את בתי המתנחלים. התשובה, הצדקה והתפילה לא העבירו את רוע הגזירה, והמתנחלים העדיפו להשליך יהבם על הבטחות מנהיגיהם במקום להתמודד עם האפשרות שההתנתקות אכן תתקיים במועדה ולהתאים את חייהם למציאות החדשה, גם פסיכולוגית וגם מעשית.

הצעירים אכולי ספקות וכאב (צילום: דודי ועקנין) 

וכשהסתיימה ההתנתקות, תוך ימים אחדים ובשקט יחסי אשר איש לא צפה אותו, נותרה הציונות הדתית בהריסותיה, וצעיריה מבולבלים ותוהים, אכולי ספקות וכאב, ושואלים "היכן היה אלוהים?", למה זה קרה לנו?", ו"במה הועילו כל התפילות והדמעות שנשפכו כמים?"

תיאוריית השכר והעונש האמורה לעיל עונה במידה מסוימת על השאלות ומחזקת את המתנחלים שלמרות הכל, יש דין ויש דיין, יש צדק אלוקי ויש מי שמקשיב לתפילות ועושה סדר בעולם. אחרת, אנה הם באים?

ובכן, אמונה היא עניין מורכב וקשה. התפילה נשמעת אך לא תמיד מתקבלת והאדם הדתי חייב להתמודד עם אמת זו, גם כשהיא כואבת.

המכות שניחתו על קברניטי המדינה אינן עונשים על מעורבותם בהתנתקות, וכל בר-דעת יכול להסבירן בדרכים אחרות, הגיוניות יותר: הסתבכות בפלילים אינה קשורה להתנתקות אלא להיעדר יושרה, לשחיתות וסיאוב, אשר מצויים בכל הדרגים הפוליטיים מאז ומתמיד. העבירות בהן הורשע עומרי שרון בוצעו זמן רב לפני ההתנתקות, וכך גם לגבי העבירות לכאורה שביצע הנשיא קצב. אנשי הצבא אשר כשלו סובלים מתוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ולא מתוצאות ההתנתקות, ואם הטענה היא שגם מלחמת לבנון השנייה באה בעקבות ההתנתקות, האם כל חיילי צה"ל שנפלו במלחמה נענשו אף הם בעוון עקירת הישובים? הרי זה אבסורד.

אני מבינה את הצורך לקבל תשובה "מרגיעה" של שכר ועונש במקום להתמודד עם שאלות אמונה וספקות המכרסמים בה, אולם בניסיון התמודדות זה עם המשבר הדתי יש טעם מר של הכפשה ושנאת חינם. "בנפול אויבך אל תשמח", הזהירו חז"ל מפני האכזריות שבשמחה לאיד. בכל זאת, בני עם אחד אנחנו.

• הודיה כריש-חזוני - עיתונאית ב'מקור ראשון', דתיה תושבת השומרון (ולא מאמינה באמונות טפלות)
  

• נטע יוסף-בודניק, משפטנית, פובלציסטית, דתיה, פמיניסטית ונון-קונפורמיסטית.