עידן הרוע
לא הכרחתי איש מ-5,000 האורחים לבוא לבר-מצווה, וגם בזכותם אני יודע שבעשר אצבעותיי - הצלחתי. תשובה לעוז אלמוג
בספרו של יז'י קושינסקי "להיות שם", מסופר על שאנס גרדינר - גנן פשוט וחצי מפגר, שעד שכבר יצא בלית ברירה מביתו - נפצע בתאונת דרכים, נאסף לבית אשה עשירה וכמעט נעשה נשיא ארצות-הברית. אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא כוחו של גורל, שכן הגיבור מעולם לא שלט בחייו - הדברים פשוט קרו לו, מבלי שהייתה לו יד בדבר. זה יפה שהצורך האקדמי בוער בעצמותיו של פרופ' עוז אלמוג, ושהוא מרגיש מחויב לפנות למחוזות ספרותיים כדי לשוות לכתביו ממד מתוחכם יותר, אותו אני לכאורה חסר. אבל הביבליוגרפיה בה השתמש למאמרו שפורסם כאן היא לא חלק מקורות החיים שלי, ומן הראוי שידייק בעובדות - לפחות עבור הקוראים, אם לא למען שמו הטוב.
למיטב זיכרונם של הוריי, לא נולדתי מפגר או חצי מפגר, והפעילויות שבחרתי לעצמי חרגו מגבולות ביתי. גם לא זכור לי שבשלב כלשהו בחיי מישהו לקח אותי תחת חסותו. לעומת
הטור של אלמוג
עידן הרהב
פרופ' עוז אלמוג
יש משהו מעציב בתופעה של יח"צן תימהוני שהופך לגיבור תרבותנו. המסיבות של רני רהב הן שיקוף של מצב האומה
המסיבות שלי הן לא שיקוף של מצב האומה, אלא של מצבת חבריי וקרוביי ושל העשייה אותה אני מייצג. לעומת זאת, מאמרו של פרופ' אלמוג הוא שיקוף של חוסר הפרגון, צרות העין, הקנאה, ההסתה ולעתים הרוע שפושים בנו בכל פעם שמישהו בסביבה מצליח - ועוד מעיז להרים את הראש. לא פרופ' אלמוג ולא שכמותו יצליחו לגדוע את הענפים שטיפחתי בשנים של עבודה קשה; הענף היחיד בו יוכלו לפגוע הוא זה שהם יושבים עליו. מן הראוי שה"מוניטור הסוציולוגי" שלו - זה שלטענתו זעק "הקלט ושמור" כשצפה בבר-המצווה של בני בטלוויזיה - יפלס דרכו למחוזות חברתיים אחרים, ושבמקום להתעסק בי - יפנה את תשומת הלב, כמו גם את זמנו, כוחו וכישרונו, לטובת אלה שזקוקים לכך. ומי כמוני יודע שהם רבים. אני מניח שאילו כתב על התנדבות ותרומה לקהילה, היו הדברים מתקבלים אחרת. אך הוא העדיף לצערי להיות נמשל לאדם שפוגע בבשר החי, כשמיד אחר-כך מגיעים הזבובים לזירה - והמבין יבין.
העשייה שלי אינה מתבטאת אך ורק ביחסי ציבור. בעשרים השנים בהן אני עוסק במקצוע, לא היה יום או רגע בו אני, או החברה שבראשה אני עומד, לא עשינו דבר מה למען האחר, האומלל והנדחק. התהדרותו של אדם בתואר פרופסור אינה מעידה כי עשה יותר מאדם, שהגיע למה שהגיע בזכות עצמו ובעשר אצבעותיו. על השכלתו מול השכלתי אין ויכוח; אני הצהרתי קבל עם ועדה שאינני בוגר אוניברסיטה, אבל אני בוגר "האוניברסיטה של החיים" - אותה ספק אם היה צולח. במסגרת שיעוריי בה למדתי לעבוד קשה ולהתרכז בעשייה. למדתי שבחיים אתה נדרש לעשות הכל לבד, בתבונה ובחוכמה. והכי חשוב - למדתי שיותר נעים לחיות באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. עודף משקל, עודף סוכר ועודף דאגות מסכנים את חיינו עד כדי מוות, אולם עודף פרגון מרחיב את הגוף, הלב, הנפש, הרוח והנשמה. עודף פרגון מרבה חיים.
כפי שציין פרופ' אלמוג, הוא אכן לא הוזמן לבר-המצווה, וכמובן שאין שום סיבה שיוזמן. אבל אילו היה שם, היה ודאי רואה שאין כל קשר בין דבריו לבין האירוע. בדבר אחד דייק: אכן היו שם 5,000 אנשים, אבל מהם מאות חברים מבית-ספר יסודי, מהתיכון, מהצבא ומכל אורך הקריירה שלי. נכון, היו שם גם ידוענים, והרבה, אבל גם הם באו על תקן חברים. העובדה שהם ידוענים עדיין לא הופכת אותם לפסולים. למיטב ידיעתי וזכרוני, הילה ואני לא הכרחנו איש לבוא לחגוג איתנו את שמחתנו, בדיוק כשם שאיננו מכריחים מי מלקוחותינו לשכור את שירותנו. משום מה, באורח פלא, כבר עשרים שנים שהם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אינני סבור שהם פיתחו בי "תלות כמו אשה במעצב שיער או מטופל בפסיכולוג", כלשונו של פרופ' אלמוג. כמדומני, מדובר באנשים עצמאים ובוגרים, שמנהלים את חייהם בעצמם. ולמרות זאת, תתפלאו, בחרו להשתתף בשמחתי. בזכותם - וגם בזכות מאמרו של אלמוג - אני יודע שהצלחתי.
פורסם לראשונה 19/02/2007 07:52
לפנייה לכתב/ת 
רן רהב
צילום: שאול גולן
מומלצים
