הסטלן ואמנות הטיול בצפון הודו

הסטלנים בצפון הודו מתרכזים במדינת הימצ'אל פאראדש הכוללת את מנאלי וסביבותיה, ואת עמק פרוואטי שבירתו הלא רשמית היא קאסול. לסטלן המתחיל הייתי ממליץ לפתוח את טיולו במנאלי או ליתר דיוק אולד מנאלי, הכפר שנמצא 7 דקות נסיעת טוקטוק מהעיר מנאלי עצמה.

עננה מעל מנאלי. מקור העשן לא ידוע (צילומים: נ.ב. סימון)

אולד מנאלי הוא מהמקומות הבודדים במזרח בכלל ובהודו בפרט, שהזמן החולף עושה לו רק טוב. הנוף מרהיב, המסעדות מצוינות, גינות הפרחים פורחות בשלל צבעים, מזג האוויר נפלא. למרות שרוב הטיילים הם ישראלים (השמועה מספרת על כפרים דומים בסביבה של איטלקים, יפנים וצרפתים), ניתן לראות פה ושם תייר זר, להרגיש חו"ל, ולא לקבל פלאש בק מילדותך בקיבוץ.

בסביבת מנאלי המון מפלים ויערות המתאימים לטיולון חילוץ עצמות קליל, כשבתרמיל לחמניות טריות וגבינת יאק ריחנית. במרחק לא גדול נמצא הכפר ואשישט ובו מפלים מרהיבים (אחד מפורסם ואחד פחות אך יפה יותר), הופעות של מוזיקה הודית ומרחצאות חמים שהסיכוי לא לקבל בהם פטרת ואגינלית הוא אפסי, אפילו אם אתה בן.

הכי קרוב לאושר

כשנמאס ממנאלי, וזה קורה בערך אחרי חודשיים-שלושה, ניתן לעבור בנסיעת אוטובוס קצרצרה של כשלוש שעות לעמק פרוואטי. עוד לא הייתי בכל הארצות על הפלנטה אך ספק בליבי אם יש עוד מקום בעולם כמו עמק פרוואטי. זהו עמק יפהפה שמצטיין בעיקר בתכונה אחת: כל, אבל כל התיירים שבו, הם ישראלים. כנראה שמישהו בהוצאת לונלי פלנט נרדם בשמירה, או יתכן שבכל המהדורות שאינן בעברית מופיעה אזהרה באותיות של קידוש לבנה: בשם אלוהים, אל תגיעו לשם.

בכל מקרה, קאסול יהיה הכפר הראשון שבו תרדו בעמק וכל המסעדות בו

 מגישות אוכל ישראלי, כל השלטים הם בעברית, חנות ספרים בעברית, יו ניים איט. קאסול היא ללא ספק היכל הסטלה הישראלי בהודו בה מתרכזים הסטלנים הכבדים ביותר, ועישון ג'וינט מתקבל שם כעלבון למקום. הצ'ילומים נשפכים כמים ורוב האנשים שם, כמו סיוט דרוויניסטי, הם שילוב של הומו ספיאנס ומדוזה.

הקסם של פרוואטי וואלי הוא שלא הרבה אחרי קאסול נגמר הכביש ומשם כל התנועה היא רק ברגל עם תרמילים על הגב או על פורטר (אותו באבו שנשבר לו לשרת ישראלים בקאסול ומעדיף לסחוב 20 קילו במעלה ההימלאיה, ובלבד שלא להביא עוד "מינט טי" לאיזה צ'אחלה מראשון לציון). לטעמי הכפרים בהמשך העמק חביבים בהרבה מקאסול, ובמיוחד כדאי לבקר בכפר טוש. בפעם האחרונה ששהיתי בו זכיתי לחזות בטקס שמתרחש פעם בכך וכך שנים, שבו כל משפחה מעלה כבשה על גג ביתה, ולאחר מתן אות כולם כאחד עורפים את ראשיהן של האומללות והכפר כולו נשטף בדמן. לא מומלץ לצמחוניים. בעצם לא מומלץ לאף אחד.

הדובדבן בקצפת ששמה פרוואטי הוא הכפר קירגאנגה: למרות 6-5 השעות שאורך הטיפוס אליו, רצועת בטחון קטלנית לסטלני האזור, מאוד לא מומלץ לוותר עליו. כפר זה נמצא בשמורת טבע ועל כן אין בו בנייה מסודרת. מספר בתי עץ, סוכות מטות לפול ושיק של מחנה פליטים מתרכזים להם סביב לאטרקציה של המקום: המעיינות החמים. וזה לא חמת גדר, חברים. זו בריכה רותחת של מי גופרית שממוקמת מול רכס עצום, מושלג ומיוער. אם התמזל מזלך ואתה לבד בבריכה הזו, מול שקיעה יוקדת, פסגה מושלגת ורוח צוננת, אתה במקום הכי קרוב לאושר שתגיע אי פעם.

סאחילנד

התמונה מוכרת: דאון טאון מנאלי, שתיים בצהריים. שני סטלנים יושבים, טובלים עוגייה בקפה של הבוקר. לפתע ג'יפ נעצר. הדלתות נפתחות, שמונה נעלי גורטקס נשלפות ממנו ובעקבותיהן ארבעה טיילים עם מעילים של לואו אלפיין, תיקים של נורת' פייס וזקן של שבועיים. הם מביטים בשלט שעל דלת המסעדה:"נגמר הפיתות, היום אין סביח", ונוחרים בבוז. שני הסטלנים מביטים איש ברעהו, עד שאחד מהם מפטיר: "פליטים, הא?", השני מהנהן: "כן. פליטים מסאחי לנד".

לראותן בלבד. החסרון היחיד של הודו

סאחי, לקורא ההדיוט, הוא כל מי שלא מעשן סמים. סאחילנד, בהתאמה, היא כל מקום שדורש מעט מאמץ אך לא מספיק מתגמל בשביל הסטלן להגיע אליו. במילים אחרות, כל מקום בעולם שהוא לא מנאלי או פרוואטי וואלי. צפון הודו כמובן מלאה במקומות מקסימים ומרתקים לטיול, הן במובן הרוחני והן במובן ההרפתקני. כדאי לציין את דראמסאלה, מקום מושבו של הדלאי לאמה, שנהיה בשנים האחרונות הסנטר של הרוחניים באשר הם ומציע קורסים בכל תחום, החל מבישול איורוודי, דרך התחברות לאישה שבך, ועד עיסוי פנים-רקטלי.

מקום חביב נוסף הוא עמק ספיטי שגם הוא נהייה בשנים האחרונות אופנתי לטיול ג'יפים של כמה ימים שיוצא ממנאלי. אם אתם בעניין של מדבר מושלג, כפרים טיבטיים וג'יפים הודים מחוסרי בולמי זעזועים, ספיטי הוא המקום בשבילכם. במעגל המרוחק יותר נמצאים לאדאק וקשמיר, מדינות שכנות שכל אחת מציעה בילוי שונה. לאדאק היא ארצם של הפליטים הטיבטיים, ובירתה לֵה היא עיר מיוחדת ומעניינת, כמו גם סביבותיה.

לסטלן האמיץ שיגיע לשם, בודד וחשוף בסאחילנד כמו שבלול שאיבד את קונכייתו, יש להזכיר שמדובר בגובה של כ-4,000 מטר, כך שאופציות העישון הופכות למאתגרות. קשמיר היא אופרה אחרת. דווקא יש בה פוטנציאל להיות גן עדן לחובבי העישון, על שום יופייה, אבל המתיחות השוררת באזור והשכנים הפאקיסטנים העצבניים יכולים להרוס כל סטלה.

סוגים, זנים, מינים

כסטלן עליך לאתר, לזהות ולסווג את סוג הטייל בו אתה עלול לפגוש ולדעת מיד האם לסגת או שמא להתחבר אליו. האם מולך אויב או ידיד? שנאמר, הלנו אתה אם לצרינו? אין דבר שיכול להרוס סטלה יותר מסטודנט לכלכלה וחשבונאות בחופשה של שבועיים שמנסה לדבר איתך על אבא עני ואבא עשיר.

חבר או אויב? (צילומים: אמנון פיקר)

חשוב לזכור שסטלנות היא תכונה חוצה ז'אנרים וטוב רופא נשים בן 50 שבא לדפוק את הראש לפני שהוא מקבל על עצמו את ניהול מרפאת בורוכוב, ממושבניק בן 23 שמטיף לך שהוא לא צריך סמים כי הוא "מתמסטל מהחיים". על מנת להקל עלייך את הזיהוי מצורפת רשימת הטיפוסים שבודאי תיתקל בהם בטיולך, כולל הוראות שימוש.

האופנוען: זן נדיר של סטלן שמשום מה החליט להתנייד בהודו על אופנוע אנפילד מקרטע ומקרקש, ועליו גאוותו. נסיעה קצרה וקלילה שאתה תעביר בנעימים באוטובוס מקומי מרעיש וצבעוני (בצירוף כמה מיני ג'וינטים, בננות ומיץ תפוחים בקופסאות) הוא יסיים מפויח, אבק דרכים בשיערו הארוך האסוף קשת, ושלל מעללי גבורה על הסיקי שעזר לו להחליף כבל ברקס. אם צורכים אותו בכמות הנכונה, האופנוען הוא בן בריתו של הסטלן.

הרוחנית: בדרך כלל בת 22 ממושב בעמק חפר. היא כבר חודשיים בהודו, כרגע חזרה מדראמסלה שם עברה קורס מדיטציית זן, 5 ימי ויפאסנה וסדנת חוקני צ'אי. למרות שעתידה צופן לה בוודאות לימודי עבודה סוציאלית/פסיכולוגיה, היא מרגישה כרגע מחוברת לסנטר שלה, ובטוחה שהחוויה ההודית שינתה אותה לתמיד או לפחות עד שתעבור בפעם הבאה על יד איקאה. רוחניות הן מפילות סטלה ידועות ויש להתרחק מהן כמו מאש, אלא אם כן יש מצב איתה ואז מומלץ להציע לה עיסוי בצ'אקרת המין.

הסטודנט: לרוב אחרי שנתיים לימודים בחוג לגיאוגרפיה/ מחשבים/ חשבונאות. בטוח שהחודש וחצי שיש לו לטייל בהודו בין סיום העבודה הפרו-סמינריונית לתחילת שנת הלימודים הבאה יאזנו אותו, ינקו לו את הראש, ויספקו לו פיק אפ ליין מוצלח בארליך.

הסטודנטים נוטים להתאגד בחמישיות ולצאת לטרקים רגליים של ממש, רחמנא לצלן, ותמיד ינסו להשפיע עליך להצטרף בטיעון המוזר של: "מה, אתה רוצה לשבת כל היום במרפסת?". באופן כללי הם מפרי שלווה וגם מהם יש להתרחק כמו ממגפה, אלא אם כן הסטודנט הוא סטודנטית, ובמקרה זה גם לה מומלץ להציע עיסוי בצ'אקרת המין.

תתחילו לחסוך לטיול הבא

המיואש/ המתלבט/ מחפש הדרך: הוא סיים את התואר השני וגילה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא לא המקום בשבילו. היא יועצת ארגונית אבל עמוק בפנים היא רוצה להיות פסלת. משהו או מישהו שכנע אותם שהודו זה המקום לבלות בו את משבר אמצע החיים. על הסטלן להתייחס לזן זה של מטיילים באמביוולנטיות: מחד, הם במשבר, מיואשים ופסימיים, ובכך גורמים לך להרגיש ממש טוב עם עצמך.

מאידך, הם נוטים לדבר הרבה, בגילוי לב ובדרמטיות, על המהלכים השגויים שלקחו בחיים, על בזבוז הכישרון שהאל נתן להם, ועל המנהרה השחורה והמדכאת שהם החיים על פי ראייתם, מה שעלול בהחלט להרוס לך את ג'וינט הבוקר ופנקייק הבננה. כתף איתנה שתגיש למיואשת אטרקטיבית, בהחלט עשוי לשפר את סיכוייך להעניק לה עיסוי בצ'אקרת המין.

התייר הזר: כאמור, לא סביר שתתקלו בהם בעמק פרוואטי, אבל פה ושם תראו אותם: צהובי שיער או מלוכסני עיניים, וורודים או כהים, שיערם סרוק בקפידה או אסוף בראסטות מזוהמות. הם - כל מי שבהודו והוא לא ישראלי או הודי, והם רבים ממה שמקובל לחשוב. באופן כללי וגס, מפאת קוצר היריעה, ניתן לסווג אותם לרצויים ולא רצויים לסטלן.

יפנים מפוצצים מסמים ממריצים שמטיילים בכל תת היבשת ההודית בשלושה שבועות ואז חוזרים למפעל מיצובישי - רצויים. איטלקים שחיים כבר ארבע שנים בואשישט ומייצרים צ'ילומים: רצויים. שבדיות/ נורבגיות/ סקנדינביות מכל סוג שהוא: תנחשו לבד.

קבוצת בלגים בני 50 שעושים טרק של 30 יום ממנאלי ללאדאק עם מקלות סקי בידיהם, חיוך זחוח על פניהם ויאק צמוד שנושא את ציודם: רק אם הם מכבדים בשוקולד.

כל השאר: על פי הסיטואציה. הסתייגות: יש לזכור שאחרי כך וכך צ'ילומים ושלושה חודשים בהודו, האנגלית שבפיך אינה אוקספורדית למהדרין, ומשפטים כמו "why like this?" או "same same" אינם ציטוטים מתוך מקבת'.

סיכום ומסקנות אישיות

הטיול בהודו הוא חוויה מקסימה ומענגת לכל הדעות אם להתעלם מההודים, מזג האוויר, האוכל, הנסיעות, היתושים, ההטרדות, הלכלוך, שוב ההודים, ההיגיינה, המחלות, הפרות, הרכבות, המוחטות והריח, הו, הריח. באופן כללי אם להתעלם מכל מה שלא ניתן לעשן אותו.

ועל כן, המלצתי למטייל הנבון היא לקחת את התחת שלו לצפון, למצוא גסט האוס ממורפס מול נוף הרים מושלג, להתארגן על טולה שמנמנה, לכוון את הגיטרה, להוציא מהתיק ספר של מאיר שלו, ואחרי חודשיים לחזור הביתה. ומה אז? כמו תמיד: לחזור לסניף של מקדונלד'ס שממנו התפטרת בטריקת צ'יפסר, להתחנן שיקבלו אותך בחזרה לעבודה, ולהתחיל לאסוף כסף לטיול הבא.

• לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן