סחתיין על הכנוּת, אבל מה חשבת לעצמך?
מצד אחד, אני מעריכה את הכנות שאנשים מפגינים בנוגע לכוונותיהם. מצד שני, קשה לי עם הזלזול הרב, המודע והמכוון, שפניות מסוג זה מפגינות כלפי הכוונות שלי. מצד שלישי, אחד האנשים האלה עשוי יום אחד להיות בעלי
אני: "בן זוג".
הוא: "לחיים או ללילה?"
אני: "לחיים".
הוא: "ואם אני מחפש ללילה?"
את השיחה הזאת העתקתי, כלשונה, בצבעי אמת לא מחמיאים. היה לי מבחר עצום של שיחות לתמלל, אבל בחרתי את הקצרה והקלה ביותר. אני מניחה שרבים יודעים בדיוק על מה אני מדברת, מצד זה של השיחה או מצידה האחר.
כאחת שדוגלת באמת ובכנות, אני חייבת לומר שסביב סוגיה זו אני נקרעת מעט. מצד אחד, אני מעריכה את הכנות שאנשים מפגינים בנוגע לכוונותיהם. על כך שאינם מעלים בדעתם להוליך אותי לשולל ולהבטיח לי הבטחות שאין בכוונתם לקיים. גם זה משהו, מפני שעדיין ניתן לשמוע, ולא עלינו גם לפגוש, אנשים רבים שמעדיפים לשחק ברגשות של אחרים בשביל להשיג מטרתם. אני אכן מורידה את הכובע בפני כל אותם אנשים, שבוחרים לומר בצורה ישירה, קצרה וקולעת, את עיקר תורתם על רגל אחת: "אצלי או אצלך?".
מצד שני, קשה לי עם הזלזול הרב, המודע והמכוון, שפניות מסוג זה מפגינות כלפיי. זה לא שבן אדם מגיע עם כוונה ברורה וחד משמעית "אני הולך לזלזל במישהי היום", אבל המחיקה של האחר למען המטרות של עצמך עושה את הפעולה הזאת בדיוק.
בשביל להמחיש את הפיסקה האחרונה, דמיינו לכם סיטואציה מוכרת אחרת מחיי היומיום: יש לכם אירוע בעתיד הקרוב. התארגנתם על כל פריטי ההופעה, רק חסר פריט אחד. נניח שהפריט הוא הנעליים. אתם ממוקדים במטרה ויודעים בדיוק מה אתם צריכים ומחפשים - נעל שחורה, פס זהב, עקב פלטפורמה וחרוזים עליו. אתם יודעים בדיוק מה אתם צריכים, כי תכננתם בקפידה את יתר ההופעה, ורק זה נותר. אתם נכנסים לחנויות, מסבירים למוכרים מה אתם מחפשים, ואפילו טורחים להוסיף הסבר, למנוע אי נעימויות. חלק מהמוכרים יאמרו לכם שאין להם נעל כזאת, לצערם. חלק יראה לכם משהו שחשבו כי נשמע דומה לתיאור. חלק אולי אף יציעו לכם את נעל חלומותיכם. וחלק, החלק הכי חשוב בדוגמה, יציע לכם מיליון דברים אחרים, תוך התעלמות מתיאורכם המדויק, תוך ניסיונות שכנוע זולים ומיותרים. מכירים את המצבים האלה? זוכרים את התחושה שמתעוררת בכם לאחריה? הרגע בו אתם מבינים כי כל מה שמעניין אותם זה המכירה, האחוזים, ואתם סתם ניצב חולף בסיפור שלהם.
אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני צריכה
לפני כמה שנים התביישתי להודות קבל עם ועולם שאני מחפשת קשר זוגי רציני וכבר חושבת על התמסדות ושאר ירקות. הייתי עוטפת את האמת שלי במילים רכות יותר, פחות מאיימות ופחות מסגירות אותי ואת כוונותיי. פחדתי מהתגובה של הצד מולי, מהרתיעה שזה אולי ייצור. היום המצב שונה לחלוטין. אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני צריכה, ואני לא מפחדת או מתביישת לומר זאת: אני רוצה זוגיות, לכל החיים (איש לא ייקח ממני את הבועה הנאיבית הזאת, לא משנה לכמה מקרי גירושים איחשף).
אם אני טורחת לומר, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, מה מטרתי, מה אני מחפשת ומה אני רוצה, קצת קשה לי לבלוע אנשים שבעצם אומרים לי - את לא יודעת מה את רוצה. או שהם אומרים - אין לנו עניין, אפילו הקלוש ביותר, ברצונותייך. או - דיבורים לחוד ומעשים לחוד. או - אנחנו יודעים מה הכי טוב בשבילך. בקיצור, כל דבר אחר שנוגד את רצוני. במיוחד קשה לי עם כל אותם אנשים, שאצלם אחד בכרטיס, אחד במקלדת. הם כותבים בכרטיס דבר אחד, ומזרימים לך דרך המקלדת שלהם, בשיחה פרטית, תוכן שונה לחלוטין.
במצב שגרתי, בחיי היומיום, אני לא באמת מתרגשת ממצבים כאלה. הם קרו הרבה, ועוד יקרו הרבה מאוד פעמים. אבל לפעמים, רק לפעמים, אני נשברת מזה. אני כמעט רצה לבדוק במראה אם בטעות הודבק למצחי שלט: "פנויה להובלה למיטה". אני די בטוחה, רוב הזמן, שאני לא אמרתי, עשיתי, חייכתי שום דבר שונה ממה שרציתי. עדיין מצליחה להפתיע אותי לפעמים מידת האטימות הרגשית של אנשים, היכולת למחוק את האדם מולם ולראות רק את עצמם, את תאוותם ורצונם. אנשים שאפילו לא טורחים להציץ בתכולת הקנקן.
אם מישהו מעלה בדעתו לומר, כחומר הרגעה לרגעי השבירה, שזו מחמאה ואין לי מה להתרגש מעבר לכך, אשמח להסביר שמחמאה זה היה בפעם הראשונה, העשירית, אפילו מוכנה 25. אבל כשהתופעה חוזרת על עצמה יותר מכך, את מתחילה להבין מספר דברים:
הראשון והבולט שבהם הוא, שאין לך מה להיות מוחמאת. עברת את הגיל שאת מחפשת חיזוקים לאגו הנשי-מיני שלך. גבר שכל מה שהוא רואה בך זה קליפת גוף שהיה מוכן להכניס למיטה, זה לא גבר שאת אמורה להרגיש מוחמאת ממשהו שיוצא ממנו, דיבור או מעשה. שלא לדבר על כך, שלעיתים כל קשר בין משיכה אלייך לבין רצון להיכנס למיטה איתך הוא מקרי בהחלט.
הדבר השני, לא פחות חשוב מן הראשון, הוא העובדה שאת מפנימה שהפיסה מהג'ונגל שנזרקה לרגלייך, זה הג'ונגל שאת חיה בו. הגברים האלה, שזורקים לך את המילים האלה בשיחה "אמיתית" או כתובה, משתייכים לקבוצת הגברים שיום יבוא אחד מהם יהפוך אותך לאשה מאושרת, אהובה ונשואה. ההפנמה הזאת מרגישה כאילו הנחיתו עליך פטיש 5 קילו על הראש.
מנטרה לימים קשים: "לא כולם כאלה"
כשאת מצליחה לצאת מתחת להריסות, את מנערת מראשך את הרסיסים האחרונים ואומרת לעצמך, כמעין מנטרה לימים קשים: "לא כולם כאלה". את נזכרת בכל אותם גברים שהכרת בחייך ועזרו לך לגבש את המנטרה. הבעיה העיקרית עם הג'ונגל היא, שהחזקים שולטים. החזקים הם המובילים החברתיים, אלו שמתבלטים בהמון ומכתיבים את הטון. הם אלו שאליהם בעיקר נחשפים. לשוליים נדחקים האנשים האחרים, האנשים שבאמת רוצים להכיר. אותם קשה לזהות בהמון, בין חיות הפרא והטורפים. קשה אך לא בלתי אפשרי. צריך להיות מספיק סבלנים וחזקים לשרוד את הג'ונגל ולגלות את הדברים הטובים שמסתתרים בין השיחים.
אם נדמה את זירת ההיכרויות לגוף האדם, ואת שלביה הראשונים של ההיכרות לסוג של מחלה פתאומית התוקפת את הגוף, נוצר צורך מיידי למצוא ריפוי. הבעיה עם גוף האדם, שפעמים רבות מדי, אנחנו פותרים ומרפאים סממן מסוים, רק כדי לגלות שצץ סממן אחר. הגוף שלנו עדין ושברירי, האיברים משולבים אלה באלה, הכל פועל בהרמוניה מדהימה. אנשים התחילו להבין שאין תחליף לאמת ולכנות - אבל בהזדמנות זו יצרו את מחלת הזלזול. מעניין איך נפתור אותה, ומה נביא על עצמנו אחריה.
לפנייה לכתב/ת 
