מסודן לקיבוץ: "אתם ניצולי שואה, תבינו אותנו"

"הממשלה בישראל צריכה להביא בחשבון את מצבם של הסודנים ולהבין שאיננו יכולים לחזור לארצנו. קשה מאוד להבין את התחושה של פליט, אבל בגלל שאתם ניצולי שואה אתם צריכים להבין מה אנחנו עוברים" - כך אמר אתמול (יום ג') ל-ynet ד' בן ה-46, אחד מארבעה פליטים מסודן שנקלטו בקיבוץ יטבתה. התנועה הקיבוצית הודיעה שקלטה כבר 60 פליטים בשבעה קיבוצים ו-12 קיבוצים נוספים מביעים רצון לקלוט פליטים בקרוב.

ראשי התנועה הקיבוצית אמרו כי אם ממשלת ישראל אינה מסוגלת להחליט מה לעשות עם הפליטים, הקיבוצים הם אלה שנרתמים לעזרה. יטבתה הוא אחד הקיבוצים שהחלו לקלוט את הפליטים בחצי השנה החולפת. טל גולדמן, אשר לקחה חסות על התושבים הסודנים בקיבוצהּ, סיפרה ל-ynet כי לפני שנתקלה בהם באופן אישי, גם היא לא חשבה ודאגה מספיק לסבלם של הפליטים.

"גם לי - כמו לרוב עם ישראל - זה עבר ליד האוזן עד לאותה ישיבת קיבוץ שהחליטה לקלוט ארבעה פליטים ולקחת אותם תחת חסותנו", סיפרה גולדמן. איש לא הכין אותה לקליטת הפליטים והיא גם לא ידעה הרבה על מדינת סודן. עם הזמן נוכחה לדעת כי הסודנים שהגיעו לקיבוצהּ מנסים להשתלב בחיי הקיבוץ ואף לומדים עברית.

"יש הבדל תרבותי כמובן, למשל עניין השבט מאוד משמעותי עבורם", סיפרה גולדמן על ההבדלים המנטליים בין הקיבוצניקים לפליטים. "הופתעתי שהם לא אנשים מרירים. הם עסוקים בהווה ולא בעבר וזה מאוד הרשים אותי. התרשמתי גם מהנכונות שלהם להשתלב. הם משתדלים לשמור על תדמיתם הטובה ושמם הטוב. כמו כן הם שומרים אחד על השני כדי למנוע תגובות שרשרת".

בשבועות הראשונים לקליטתם בקיבוץ לימדה גולדמן את הפליטים מה מותר ומה אסור וכיצד מתנהלים החיים בקיבוץ. במסגרת הדאגה לצרכיהם, היא נוסעת לעיר כדי להביא להם מצרכים מסוימים, שכּן אסור להם לצאת מגבולות הקיבוץ ללא ליווי.

הפליטים הסודנים התחברו עם אנשים בקיבוץ שאינם קיבוצניקים - מתנדבים מחוץ לארץ ותלמידי אולפן. גולדמן משוכנעת כי אם הדבר היה תלוי בהם, הסודנים לא היו בוחרים בחיים שיתופיים כי אם בחיים דינמיים יותר בעיר. לכל אחד מהפליטים משפחה מאמצת. הם מגיעים לארוחות משותפות בחדר האוכל ולעתים משתתפים בארוחות שבת וחג. "פעם מצאתי את עצמי יושבת עם ארבעה גברים סודנים במסעדה לבד", תיארה גולדמן את אחת מחוויותיה. "הם גברים נאים מאוד והרגשתי שאנשים מסתכלים עליי ותוהים על המתרחש".

"אם אתפס בסודן - אתלה"

ד' הוא אחד מהארבעה שהגיעו ליטבתה. לפני כשנה ותשעה חודשים הגיע לישראל ממצרים. זה ארבע שנים לא פגש את בני משפחתו. בשיחה עם ynet סיפר שכאשר היה בן 23, הכפר שבו גדל הותקף והוא נותר יתום. הוא ברח לקניה ושהה שם 13 שנה. שם הכיר את אשתו והביא עמה ילדים לעולם. כאשר חזר לחרטום, בירת סודן, נעצר משום שנחשד כחבר בחבורת מורדים.

ד' נמלט מארצו, ואחרי שנים של שיטוט במצרים הצליח לעבור לישראל דרך סיני. הוא ישב בכלא רמלה במשך שנה ושלושה חודשים, ולדבריו, חוץ מתחושה של החמצת החופש קיבל יחס טוב.

"אין לי דרך חזרה לסודן למרות שמשפחתי נמצאת שם. אם אתפס - אתלה. שמעתי וחלמתי על ישראל כי זו מדינה דמוקרטית וזה מה שגרם לי להחליט להגיע לכאן. אני לא יודע מה יהיה. אני חי בחוסר ידיעה מוחלט לגבי העתיד", הוא מספר.

ד' חולם להתאחד עם משפחתו. הוא מעוניין להשתקע בישראל או בכל מקום אחר שבו לא תשקף סכנה לחייו. הוא מספר על היחס הטוב שקיבל בישראל בכלל, ובקיבוץ בפרט: "אני מרגיש אהוב ומקובל. האנשים כאן טובים ונדיבים מאוד, למרות שהם שונים מאוד מהאנשים בסודן. אף על פי שאני נוצרי, אינני מרגיש רע במדינה יהודית. אני פשוט משתדל שלא לחשוב על כך".

גולדמן מודעת לכך שהחלטה לגבי גורלם של הפליטים הסודנים קשה מאוד. "זו שאלה מורכבת ואני שמחה שלא אני זו שצריכה להחליט. נדרשת כאן חשיבה יצירתית של ממש. כולנו צריכים להיות הרבה יותר פתוחים ולהילחם למענם. אני לא באמת מאמינה שהם רוצים להישאר כאן. הם מחפשים נקודת זינוק טובה, נקודת ביניים.

"מדינת ישראל לא עושה מספיק. יש כאן המון אבסורדים של אמהות וילדים, ונערים שיושבים בכלא במקום ללמוד בבית ספר. בממשלה חושבים שאם ניתן מחסה מדיני לפליטים שנמצאים בישראל, רבים אחרים ירצו לבוא. נדמה כי ממשלת ישראל מפחדת מאלה שבכלל לא נמצאים כאן".