חוזה לך ברח
כמו לתושב תקוע אחר, הנביא עמוס, גם לרב מנחם פרומן יש חזון שנראה לבני דורו הזוי. אורי יסעור מחפש תשובה עם כתבה שלישית בסדרה
דמיינו את התמונה הבאה: תלמידיו של הרב יושבים על הכורסאות הישנות שבסלון. הרב יושב מאחורי שולחן האוכל, שהוזז ממקומו וחוסם עכשיו את הפתח שבין המטבח לסלון. אשת הרב נמצאת מאחוריו, שוטפת כלים. המתינו רגע לפני שאתם מציירים את חלוקת התפקידים המגדרית. אשת הרב אינה תפאורה לשיעור, היא חלק ממנו. מדי פעם, תוך כדי עבודתה היא נכנסת בתוך דברי הרב. "אני לא מסכימה עם מה שאמרת" או "בדיוק על זה דיברתי עם התלמידות שלי אתמול". כשהיא מסיימת את עבודות המטבח היא מתיישבת לצידו, וסורגת.
אתם נאלצים לדמיין את התמונה הזו מהסיבה הפשוטה שלא צילמתי אותה. המצלמה הייתה בכיס, מוכנה, מצפה לקלוט בעדשתה את הרב יושב שעון על ספרו ואת האישה שמאחוריו. אבל התביישתי להוציא אותה כך סתם באמצע השיעור. וכי מה יחשבו עלי? תלמידי חכמים לומדים את ספר הזוהר ואני עסוק בפוטו-אופ?!
הביטוי "שיעור" לא מתאר נכוחה את הדינמיקה בין הרב לתלמידים, שהגיעו לביתו מן הישיבה הסמוכה. הרב מנהל איתם דיאלוג, מרשה לעצמו להתלבט בקול רם, מצביע בגלוי על סתירות בדבריו שלו. הוא לא התכונן לשיעור. באופן עקרוני הוא לא מתכונן לשיעורים. "אני לא יוצר את הדיבור", יאמר מאוחר יותר, במה שבמקום אחר עשוי היה להישמע כציטוט של הוגה פוסט-מודרני. "אם כבר, הדיבור יוצר אותי". ווי אר נוט אין כפר-עציון אנימור.
השפלה לטלית ולתפילין?
כשדפקתי על דלת ביתו של הרב מנחם פרומן בתקוע היו הרב ואשתו הדסה שקועים בשיחה. הנושא – הנה צירוף מקרים נוסף לאוסף – הרב חנן פורת.
כפי שסיפרתי לפני שבועיים, בין השניים קיימים קשרי ידידות וקווים ביוגרפים משותפים. שניהם למדו יחד ב"מרכז הרב", כשפורת אף משמש כ"חברותא בוגר" של פרומן; שניהם שירתו בצנחנים ולחמו בקרב על ירושלים ב-1967 ושניהם היו מראשוני המתנחלים בשטחים שנכבשו במלחמה.
"יש לנו לא מעט מן המשותף", סיפר לי פורת, "אבל בנקודה של היחסים עם האוכלוסייה הערבית אנחנו חלוקים. רצונו של פרומן במציאת פתרונות מתוך אהבת האדם קצת מעביר אותו על דעתו. לעמוד עם טלית ותפילין וללחוץ את ידו של רשע כמו השייח יאסין זו השפלה לטלית ולתפילין".
קצפו של פורת יוצא על עמדותיו החריגות: הרב פרומן הוא תומך נלהב של דיאלוג ושל מתן זכויות לעם הפלסטיני. "לא רק זכויות" מתקן פרומן, "חירות". כחלק מעמדה זו הוא מקיים לאורך השנים האחרונות דיאלוג שוטף עם מנהיגים פלסטינים מכל הפלגים. הוא נפגש פעמים רבות עם ראשי החמאס. את יאסר ערפאת הגדיר כ"ידיד אישי קרוב".
מצד שני, פרומן לא נסוג כהוא זה מהקשר העמוק, הכמעט-אירוטי שלו, לארץ ישראל. כשנשאל לפני כמה שנים מה יקרה אם יפנו אותו מביתו בתקוע השיב 'אמוּת'. הוא פונה בכוח גם מימית וגם מגוש קטיף. איך מיישבים את הסתירה הזו? לא בטוח שאפשר, לא בטוח שפרומן בכלל רוצה.
ידיד לשעבר (צילום: אי.פי)
סתירות הן אבן יסוד בתפיסת העולם של הרב מתקוע. גם הפירוש שהוא מציג לפרק הזוהר אותו אנו לומדים יחד עם תלמידי הישיבה בסלון ביתו, בשעות שהופכות אט אט לקטנות של הלילה, עוסק בסוגיה הזו – כיצד השילוב בין שני רעיונות שנראים סותרים הוא זה שיביא את הגאולה. הוא מביא כדוגמא את מערכות היחסים בין גברים ונשים: "כל אחד רוצה אישה, או אמא, שגם אוהבת אותו וגם לא מגבילה אותו. האם יש כזה דבר? הרי ברגע שיש אהבה יש גם דאגה... אני מאמין שהשילוב הזה, בין דברים שנראים לנו הפוכים הוא אפשרי. איך מגיעים לזה? זה עדיין נשגב מבינתנו...".
ואכן, רעיונותיו הפוליטיים נשמעים לעתים כסתירה לוגית אחת גדולה. התרגום הפרקטי שלהם נראה כך: המתנחלים יישארו על אדמתם, ויחיו תחת שלטון פלסטיני. נשמע מופרך? במאמר שכתב לא מזמן, הרב פרומן מתעקש: "אני יודע עד כמה הלך מחשבתי נראה בעיני רבים מטורף לחלוטין. אבל מה אני יכול לעשות? היכול אני להתכחש לניסיון חיי במשך שנים רבות, שדווקא מתנחל פרימיטיבי כמוני יצר קשרים והבנות והסכמות עם המנהיגים הפלשתינאים, דווקא משום שהוא מתנחל, דווקא משום שהוא פרימיטיבי?!".
פני הדור
אל תטעו. פרומן הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית. נכון, רוב המתנחלים לא מסכימים עם דעותיו, חלקם רואים בו תימהוני ומיעוטם אף מכנה אותו בוגד. אך במקביל, בעוד אחת מהסתירות המגדירות את זהותו, מחזיק פרומן במעמד של סמכות רבנית ותורנית מקובלת ומוערכת. תלמידי הישיבה מתייחסים בכבוד, גם אם בחוסר הסכמה, לחזונו בנוגע לריבונות על הארץ. וכיאה לאחד מבניה של אצולת גוש-אמונים, גם הוא מבסס את חזונו זה על דבריו של המנהיג-האב, הראי"ה קוק.
בבית המדרש (צילום: אורי יסעור)
אחת מאבני היסוד של תפיסת העולם הציונית-דתית היא "מאמר הדור" של הרב קוק. במאמר זה טוען הרב כי החילוניות לא נובעת מקלקול מוסרי, אלא מאידאליזם מוגבר, וכי החלוצים החילוניים עושים עבודת-קודש גם אם אינם פועלים באופן מכוון לשם שמיים.
בניגוד לרבים מחבריו, משוכנע פרומן בתקפותו של מאמר הדור גם בישראל 2007, ועליו הוא מבסס את תפיסת העולם הייחודית שלו: "לאורך השנים היה זה הציבור החילוני שהעלה ערכים חדשים, שנתפסו כאנטי-דתיים. כמו ההשכלה, הלאומיות וההתיישבות. ערכים אילו התגלו כתרומות שתרם הציבור החילוני לרנסנס של הדת. הציבור הדתי, אם כן, צריך לקבל השראה מהנושאים אותם מעלה הציבור החילוני. הערך הבא בתור הוא לדעתי ערך השלום עם הגויים".
שיר כאב
ההתנגשות בין דברים אילו לתפיסת העולם של חנן פורת בולטת לעין. לא רק במסקנות הפוליטיות, אלא בעיקר בתפיסת מערכת היחסים עם הציבור החילוני. " אין אני מרגיש שבתוך המחנה שלי הולכת ומשתרשת חס-ושלום שנאה לחילוניים", אמר בימי ההתנתקות, "אבל יש הבדל גדול בין אהבה ל'תינוקות שנשבו', לבין חזונו של הרב קוק".
אני שואל את פרומן על פורת ובמקום תשובה הוא מקריא שיר. מסתבר שהרב שולח את ידו בכתיבה, ואת אחד משיריו כתב על ידידו משכבר הימים, כמשל לכל התנהלותה של הציונות הדתית. הכתיבה שלו מאד 'יהודית', שמובן שהיא שונה מכתיבה 'ישראלית' מוחצנת וישירה. אבל גם הסגנון הזה לא מצליח להסתיר, לצד אהבה גדולה לחבריו למפעל ההתנחלויות, סאבטקסט של ביקורת נוקבת.
חנן פורת - "דוד המלך" (צילום: אורי יסעור)
בשיר, שנקרא "מנצח על מות", ממשיל פרומן את פורת לדוד המלך, כשהוא בן 70 ואינו מצליח להירדם. דוד של פרומן הוא מר-נפש, המתבונן בתחושת אכזבה וכישלון על כל חייו.
פעם הייתי פורט על נבל
ומגרש את הרוח הרעה
פעם חשבתי לנגן לפנייך
אבל במקום פריטה על נבל, כמשל לעשייה רוחנית אמיתית, בחר דוד בעיסוק אחר.
כל ימי
עברו עלי מחיל אל חיל
(הבא להילחם מסייעים לו
לכן שום מלחמה אינה האחרונה)
עכשיו מאוחר מדי בחושך
האצבעות קשות כעץ
והמסקנה חד משמעית:
מה שחיפשתי לא מצאתיו
רגע לפני ההירדמות
תכננתי לשאול את פרומן על פוליטיקה. על תוכניתו הפרגמטית, על הדרכים לשינוי המציאות. אבל ככל שהתקרבה שעת הזריחה נמשכה שיחתנו אל המיסטי והרוחני. לפני שנרדמתי, בחדר שהוקצה לי בביתו, מצאתי את עצמי יותר ויותר נמשך לדבריו. נכון, הרי לא מדובר בפיתרון ריאלי. מי יאמין שדווקא המתנחלים יהוו את הגשר לשלום עם העולם הערבי. אבל מצד שני, האם מישהו יכול חשוב על פיתרון ריאלי אחר? "שני המחנות במצב בכי רע" הוא אומר, "גם מחנה השלום וגם מחנה ארץ ישראל השלמה. אולי נצליח למצוא את דרך הביניים שתשלב את שניהם". אולי...
אפילוג
וכמו שקורה פעמים רבות בחיים, לילה של שירה הופך לבוקר של פרוזה.כבר הייתי שוב במושב האחורי של קו 480, בדרך תל-אביבה. רגע לפני שהצלחתי לחמוק מבעד לשער הגיא, המכשיר הסלולרי ציפצף. "הבת של בסאם נפגעה מירי חיילים", נכתב בהודעה. "מאושפזת בעין כרם".
ירדתי מהאוטובוס וחציתי את הכביש המהיר לצידו השני. בדרך חזרה לירושלים הצטמצמה הזהות היהודית שלי לכדי רגש אחד: בושה. אולי לזה מתכוון חנן פורת כשהוא אומר "שנאה עצמית". ביקשתי מהרב פרומן להתפלל לשלומה. הוא נענה לבקשתי. זה לא עזר. עביר בת ה-10, ביתו של חברי בסאם, פעיל שלום פלסטיני, מתה מפצעיה לאחר יומיים.
עוד לפני שהגעתי לבית החולים נחתה עלי בשורה נוספת. ח"כ יורי שטרן, אביו של חברי מריק, נפטר הבוקר באותו בית חולים. את שיעור הזוהר מהלילה שעבר הקדיש פרומן להחלמתו של שטרן. גם זה לא עזר. 2:0.
אחרי כמה שעות מחוץ למחלקת הטראומה עליתי על אוטובוס נוסף, לגבעת-שאול. לאורך מסע ההלוויה התערבבו בראשי התמונות מהיומיים האחרונים. הדרך לגוש-עציון, מבעו הבוטח של פורת, חיוכו המסתורי של פרומן, שורת המצבות מצידי הדרך הכתובות עברית ורוסית, ספרי הקודש בישיבה בתקוע, הפחד על פניה של האם-שבקרוב-תהיה-שכולה. המוני האנשים סביבי, אביגדור ליברמן שמשמאלי, חיים אורון שמימיני.
מריק החל לומר קדיש. לא הצלחתי לשמוע אותו, אך ידעתי זאת לפי הדי ה"אמן" התכופים שנישאו בפי כל. נדחקתי ככל שיכולתי לעבר חלקת הקבר הטריה אך עדיין הייתי רחוק. רק ברגע האחרון דימיתי לשמוע את קולו השבור קורא את המשפט האחרון בתפילה. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".
אמן.
ובשבוע הבא: פרק ארבע - ועכשיו, למשהו שונה לגמרי.
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
