סולידריות לכל פועלת (ופועל)

לאחר שהשתכרה תקופה ארוכה כפועלת בענף החקלאות 85 שקל ביום הצליחה לבסוף וופא טיארה (33), אם לארבעה מכפר קרע והמפרנסת היחידה של משפחתה, לעגן את זכויותיה: כיום היא מממשת את התנאים הסוציאליים המגיעים לה כחוק ומקבלת תלוש שכר חודשי. אנשי עמותת "מען", שסייעו לטיארה להיאבק על המגיע לה, אמנם גאים בהישג הפרטי שלה - אך לדידם אין בו די. "המטרה שלנו היא ליצור תרבות של התארגנות מקצועית וסולידריות פועלית בישראל", הם מעידים. "כמו טיארה, בארץ יש עשרות אלפי אלפי עובדים ועובדות חסרי זכויות, עובדי חברות כוח אדם, עובדי קבלן, פרילאנסרים ועובדים בחוזים אישיים. אנחנו שואפים לספק לכולם תמיכה, ייעוץ והגנה". 

"הרעה החולה של חוסר ביטחון תעסוקתי". חברי "מען" (צילום: ניב קלדרון)  

"רוצים את העובדים בתנאי עבדות"

"מען", המצהירה גלויות על תפיסת עולם חברתית-שמאלנית, נוסדה בסוף שנות התשעים כדי למלא את החלל הריק שמותירה פעילותה המצומצמת של ההסתדרות לטובת עובדים בלתי מאורגנים, בראשם עובדים ערבים. אסאמה אגברייה, מראשי העמותה, מסבירה כי בנוסף לאיגוד העובדים, בראש ובראשונה מדובר בעמידה על הזכות לעבוד. "זו הזכות הבסיסית שגורמת לאדם להיות גורם יוצר, אך המדיניות הכלכלית בארץ גזלה אותה מאנשים רבים. המדיניות הזו נותנת עדיפות להפרטה, שהרווח מנחה אותה ולא רווחת התושבים.

"בעינינו, פועלים הם לא אלו המועסקים ב'עבודות שחורות' אלא עובדים בכלל, כמו עובדי הטלוויזיה החינוכית", היא ממשיכה. "הרעה החולה של חוסר הביטחון התעסוקתי עימו הם מתמודדים הפכה למכת מדינה. זו תשתית מצוינת שמאפשרת לעשוק אנשים ולנצל אותם, להשאיר אותם במצב בו כדאי להם לשתוק כי יש להם תחליף. כולם מתחרים על אותם מקומות עבודה, ובכלל זה עובדים זרים. במצב בו המדינה מאפשרת לחברות גדולות ולמעסיקים תחרות חופשית, היא מונעת מהפועלים המקומיים תחרות הוגנת".

- אבל הטענות הרווחות גורסות שישראלים לא רוצים לעבוד בחקלאות.

"זה פשוט לא נכון", אגברייה מתקוממת. "בענף החקלאות, למשל, יש העדפה ברורה להעסיק זרים, אבל אין קונצנזוס במשרדי הממשלה לייבא זרים. יש משרדים שמעונינים להכניס לענף דווקא עובדים ישראלים, ואנחנו מנסים לחזק את העמדה הזו. בפגישה שהיתה רק השבוע במשרד ראש הממשלה, החקלאים טענו שאין ישראלים שמוכנים לעבוד בחקלאות, אבל לנו יש רשימות של אנשים שמוכנים לעשות את זה. במצב הנוכחי הפועל המקומי הפך להיות רזרבה ורק בעונות הלחץ מגייסים אותו. אנחנו דורשים שישלמו להם על-פי חוק, אבל בפועל המעסיקים מעדיפים זרים או מקומיים שיועסקו דרך 'ראיסים', קבלנים שמשלמים לפועלת 80 עד 90 שקל ליום, מחצית משכר המינימום. הם רוצים את העובדים בתנאי עבדות".

"מאות מחכים בתור". הפגנת עובדי הטלוויזיה החינוכית (צילום: גלית הינון)  

פועלות ערביות נאבקות על זכויותיהן

"שנה וחצי עבדתי בקטיף פרחים ונשים רבות ביקשו להצטרף אליי, אבל לא היו מקומות עבודה", משיבה טיארה, כשהיא נשאלת האם התעקשותם של החקלאים שאיש אינו מעונין לעבוד בענף מוצדקת. "העמותה הכינה רשימות של מי שמעוניין לעבוד בפרחים, והיתה נלחמת עבורן, אבל זה לא עזר". אגברייה מסכימה, ומוסיפה כי "מאות אנשים מחכים בתור כדי שנמצא להם עבודה בחקלאות. כיוון שיש קצר בין שירות התעסוקה לרבים ממבקשי העבודה, בעקבות האמון שנסדק בינם לרשויות המדינה, אנחנו ממלאים את החלל שנוצר: מארגנים סיורי שטח ומפגשים עם חקלאים, ובהמשך מנסים להסדיר את יחסי העבודה עם הפועלים. אנחנו לא זורקים אותם למשק אלא מלווים ומייצגים אותם מול המעסיק".

טיארה, למשל, הוזמנה להשתתף בסדנת העצמה אישית שארגנה העמותה במקביל להשתלבותה בשוק העבודה. "הקורס עזר לי מאוד", היא מספרת. "למדתי איך להתנהג מול החקלאים ואיך לנהוג בילדים שלי, איך לנהל את הזמן שלי והכסף שלי. זה נתן לי ביטחון עצמי, איפשר לי לדבר ולהתלונן על מי שמנצל אותי, לא להרגיש נטולת כבוד רק בגלל שאני עובדת בחקלאות. נשים רבות במגזר שיוצאות לעבוד מעדיפות עבודות 'נקיות' כמו הוראה או סיעוד. לכן כשהתחלתי לעבוד בחקלאות אמרו לי שאני מביישת את המשפחה, אבל התעקשתי כיוון שהמצב הקשה אילץ אותי לצאת לעבודה. כיום עובדות

מאה נשים מכפר קרע בחקלאות, וכולם מסתכלים עלינו בכבוד, לא כמו על הנשים שנוצלו בעבר. אנחנו מאוגדות, מקבלות שכר מינימום וזכויות ומפרנסות בעצמנו את המשפחה".

לדברי טיארה, העובדת כיום בעמותה ואחראית על השמת נשים, אותן עבודות 'נקיות' שבצדן שכר (וכבוד) גבוה יותר, נגישות רק לבעלות השכלה. "רק מפעלים או חקלאים מקבלים את הלא משכילות, אבל עם הזמן המפעלים עברו למקומות מרוחקים ובחקלאות מתחרים בנו העובדים הזרים. רוצים אותנו כמו הגלגל הרזרבי באוטו, 'נקרא לכם בעונה החמה', אומרים לנו. זה ניצול של האישה שנלחמת על זכותה לעבוד מול משפחתה ומול בעלה. בישראל יש מיליון ערבים שסובלים מתחת לקו העוני, ועבודת החקלאות יכולה מאוד לסייע לנו".  

אנרכיה בשוק העבודה

מספר הנשים המובטלות במגזר הערבי עומד על 83% מהאוכלוסייה, אומרת אגברייה, "וגם כשהן עובדות בשכר מינימום קשה להן מאוד להתחרות עם התאילנדי שעובד תמורת 11 שקל לשעה. בשוק העבודה קיים מצב של אנרכיה, למעסיקים יש לובי חזק בממשלה ובכנסת והם מעוניינים להגדיל רווחים, ומי שמשלם את המחיר הם העובדים. שיטת ההעסקה הפוגענית, דרך קבלנים וחברות כוח אדם, הגיעה לממדים אבסורדיים שמסכנים את היציבות החברתית והכלכלית בישראל. הפערים החברתיים ההולכים ומתעצמים הם פצצת זמן מתקתקת. לא מדובר באפליה לאומית של ערבים, אלא של כל האוכלוסיות החלשות".

אגברייה מדגישה כי העמותה פועלת למען עובדים מכל המגזרים והלאומים. כך למשל היא מלווה את עובדי הטלוויזיה החינוכית שפוטרו לאחר תקופת העסקה ממושכת כפרילאנסרים, וב-2005 ארגנה את מאבק עובדי חברת צ.א.ג במגדל העמק שהתלוננו על תנאי העסקה פוגעניים. "אנחנו פועלים גם בענף הבנייה אליו הצלחנו להכניס כ-2,500 עובדים, מה שריסק את הטענה שאין עובדים מקומיים שמעוניינים לעבוד כבנאים", היא מתגאה. "הפועלים משתכרים

בהתאם להסכם הקיבוצי של עובדי הבניין, שכולל שכר של מעל ל-5,000 שקל, פנסיה וזכויות סוציאליות. אבל למרות ההישג, לפעמים יש גם נסיגה", היא מודה. "יש חברות בנייה שמעסיקות פועלים לא מאוגדים ואנחנו נאבקים כדי לאגד אותם".

- מה יחסכם לתוכנית ויסקונסין?

"התוכנית דואגת לרווחיהם של המעסיקים במקום לטפל בבעיות היסוד של העובדים", אגברייה נאנחת. "בעבר השכר נקבע לפי דרגת האיגוד של העובדים, המדינה תיווכה בין המעסיקים לעובדים, להסתדרות היה כוח - והעובד הרוויח בהתאם. אבל במקום שהמדינה תשקיע בשינוי מדיניות ההעסקה ובפתיחת מקומות עבודה, היא שולחת אנשים לעבוד בשוק פוגעני שמעסיק אותם בתנאי עבדות ומאיימת עליהם בשלילת הגמלה". מראשית שנת 2006, היא מוסיפה, מפעילה "מען" את תוכנית "ויסקונסין-ווטש", המסייעת לנפגעי התוכנית ופועלת לחשוף את אופיה ההרסני.

את פעילות העמותה מממנים דמי חבר שמשלמים כ-2,000 עובדים החברים בה, ותרומות איגודים מקצועיים בחו"ל. "המטרה היא להכניס אנשים לעבודה ואז לדאוג להעלאת המודעות לזכויות המגיעות להם", אגברייה מסכמת, ומעידה כי מדובר במאבק מתמשך. "כך למשל אנחנו פועלים ברוב התיכונים בנצרת, מנדא, קרא, ערערה, אום אל פחם ויישובים נוספים, כדי שהתלמידים ידעו מהן זכויותיהם כעובדים. בכל פעם מחדש אנחנו נדהמים לגלות שאין להם מושג מהם תלוש שכר, שכר מינימום או זכויות סוציאליות". 

• ליצירת קשר עם עמותת "מען" ולפרטים נוספים לחצו כאן
  

• ביום האישה הבינלאומי המצוין ב-8.3, תקיים "מען" בתל-אביב צעדת נשים למען עבודה. לפרטים והשתתפות לחצנה כאן