הסטודנטים בגדו בעצמם
דווקא כשהגיע רגע האמת של המאבק החברתי, הפעילו מנהיגי הסטודנטים והסתדרות המורים חישוב פוליטי - וערקו
הסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות והמורים החברים בהסתדרות נבגדו על-ידי ראשיהם. אין מדובר רק בבגידה בשתי קבוצות אלו, אלא בבגידה בחברה הישראלית כולה, המצפה כבר שנים לעלייתו של כוח חברתי אשר יבנה את המדינה, בראש ובראשונה את מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה ואת מערכת הבריאות, לפי עקרונות מדינת הרווחה, כדי שנהיה כאחת החברות הנאורות דוגמת מערב אירופה.
רק לפני שלושה ימים קיימו ראשי ארגוני הסטודנטים, המרצים והמורים מסיבת עיתונאים, שבה הכריזו על יציאה למאבק משותף למען החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל. לא קל היה לארגן אירוע זה. יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, נעדר ממנו, ואיתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים, נגרר אליו בניגוד לרצונו. כולם היו אופטימיים, אבל שני האחרונים היו נחושים להכשיל את המאבק - והדבר אכן עלה בידם.
תנועות חברתיות, שיכולות היו לחולל מפנה היסטורי, נכשלו לא אחת משום שראשיהן שיתפו פעולה עם יריביהן, או שהעדיפו אינטרס אישי צר על פני אינטרס חברתי רחב. זה בדיוק מה שקורה בישראל. כבר יותר מעשרים שנה נמצאת המדינה במדרון. יריבי מדינת הרווחה - קואליציה חוצת מפלגות, שכוחה אף גדול מאוד במפלגת העבודה (בראשות פרץ, שהצליח להתחפש לסוציאליסט במשך שנים רבות) - הביאו לדלדולן של המערכות החברתיות החשובות. הישגי התלמידים הישראלים הידרדרו לשפל בהשוואות בינלאומיות, וכך גם המחקר וההוראה האקדמיים. אשר לבריאות - בישראל צריך היום להצליח בבחירת המחלה. אם נכשלת ב"בחירתך", והטיפול התרופתי במחלתך אינו כלול בסל הבריאות, תתרסק תחילה מבחינה כלכלית, ואחר-כך תמות.
המאבק בין מדינת הרווחה לניאו-ליברליזם אינו מאבק תיאורטי גרידא בין שתי שיטות, שאחת מהן מתאימה כביכול יותר מזולתה לבניין המשק והחברה המודרניים; זהו מאבק על חלוקת העושר החברתי. בעוד שבאירופה המערבית, ובעיקר בסקנדינביה, גוברת תפישת מדינת הרווחה והיא מקודמת לא רק על-ידי ציבור השכירים, אלא אף על-ידי התעשיינים - הרי שבישראל גוברת התפישה הניאו-ליברלית, שבה תומכים בראש וראשונה בעלי ההון הפיננסי-ספקולטיבי ובעלי בריתם הפוליטיים בכל המפלגות. מדינת הרווחה מנוגדת לגמרי לאינטרסים שלהם, משום שהיא מחזקת את הציבור כולו ואת היצרנים ומקטינה את תלותם בבנקים ובבעלי בריתם. יריבי מדינת הרווחה, המדלדלים את קופת המדינה ברפורמות מס בלתי-פוסקות, נכונים, בציניות גמורה, להרוס את כל המערכות החברתיות. זהו כמובן הרס המפעל הציוני, שהיה תמיד מפעל של צדק חברתי (כבר חוזה המדינה הרצל דיבר על חינוך חינם מכיתה א' ועד לאוניברסיטה).
כשזאת המציאות, זקוקה ישראל לתנועה חברתית גדולה שתביא לשינוי מגמה. במשך שנתיים חיברנו, בעבודת נמלים, את ארגוני הסטודנטים, ארגוני המורים, תנועות הנוער הכחולות, עמותת אחיות לבריאות הציבור וגופים נוספים לתנועה אחת - "ברית חברתית". אולם בדיוק כשהגיעה שעת הפעולה, הוכשלה התנועה. וסרמן, חבר לשכת מפלגת העבודה ובעל בריתה של שרת החינוך (המופיעה כחסידת מדינת הרווחה מאז בחרה לעשות קריירה פוליטית), הבטיח כנראה "שקט תעשייתי" עד לבחירות לראשות המפלגה, כדי שלא להביך את עמיר פרץ; שונשיין, המקווה אף הוא לעשות קריירה פוליטית במפלגת העבודה, פתח מיד עם היבחרו לפני כחצי שנה במהלכים להוצאת ההתאחדות מן התנועה - ועתה החליט לנטוש את כל מטרות המאבק בתמורה לוועדה חדשה לקביעת שכר הלימוד באקדמיה, שבה לא יהיה לסטודנטים רוב. בדיוק כשצריך היה להתחיל במאבק - הם ערקו ממנו בשל חישובים פוליטיים קטנים.
יידעו הסטודנטים והמורים החברים בהסתדרות המורים - אין לכם הנהגה המסורה באמת לענייני החינוך וההשכלה הגבוהה, וראוי שתפעלו בהקדם להחלפתה. ישראל זקוקה לתנועה חברתית שתציל את המפעל הציוני. כאשר בראש הארגונים השונים יעמדו מנהיגים, ולא עסקנים, נוכל לצאת סוף-סוף למאבק.
ד"ר אורי זילברשייד הוא ממייסדי "ברית חברתית" המאגדת את ארגוני המורים, ארגוני הסטודנטים, תנועות הנוער הכחולות וגופים נוספים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
