הערס השואג פוגש את גברת פלפלת

2. כי כל החברים שלי אומרים לי לפחות פעם אחת ביום "אני לא יכול עכשיו, אני בדרך למכון".

3. כי המקום מוצף נשים שנראות הרבה, אבל הרבה יותר טוב ממני.

4. כי המקום מוצף גברים שנראים מעולה ומתחילים עם הנשים מהסעיף הקודם, אבל רק איתן.

5. כי מכל שני גברים אחד הוא הומו, והשני עדיין לא יודע שגם הוא.

6. כי אי אפשר לנשום מרוב המטרוסקסואלים ונקודות הלייזר שלהם בחזה.

7. כי ממתי לעיסות לא נחשב ספורט?

8. כי אחרי דקה על ה"קרוס" אני מייחלת למותי המהיר. אחרי שתי דקות אני מגלה את עצמי במראה מולי, מייחלת למותי, והמחזה לא מרנין.

9. כי אי אפשר להיכנס לשם עם מגש פיצה ולהישאר בחיים.

10. כי אני מעולפת מצחוק בכל פעם שאני שומעת "מנויים יקרים, סדנת בטן נפתחת כרגע ברחבה, מספר המקומות מוגבל".

ואחרי כל זה, נרשמתי בכל זאת למכון כושר בתל אביב.

מכון כושר, או ה"ג'ים" אם תרצו להרגיש רגע כמו בבוורלי הילס, הוא מזמן לא חדר התעמלות שנופח מעל לכל פרופורציה. מדובר בז'אנר חברתי משל עצמו, קלאב יוקרתי מלא בגברים ונשים שלכאורה מגיעים לשם כדי לדלג להנאתם ממכשיר למכשיר תוך כדי שחרור זעקות לחלל, אבל מתעלמים לחלוטין מהשאלה האמיתית שמרחפת בחדר כמו רוח הקודש: למי יש יותר גדול ואבא של מי שוטר.

רוקד עם מכשירים

הוא חתיך מעלף, לא מנופח מדי, בדיוק במידה, שרוקד תמיד את ריקוד חדר הכושר, ואת זה הוא עושה בין מכשיר למכשיר. ריקוד חדר הכושר הולך ככה: "אני חתיך" (הסתכלות מדוקדקת למראה עם כתף ימין פונה לכיוון המראה והמבט חודרני), "אני שווה" (עמידה זקופה מול המראה, הלסת מתיישרת), "אני סקסי" (הורדת ראש וכיפוף ברך שמאל). בין לבין מבצע רקדן שלושת השלבים "הורה עממית", תוך הליכת "שופוני, אין מראה שאני לא אביט בה ואתעלף מעצמי", רצוי בהילוך איטי.

השמנמנה האופטימית

מתחילה את היום בהכחשה. זו הפעם הראשונה שהיא החליטה לעשות משהו לגבי המראה שלה ונרשמה למכון כושר. עוד מהבוקר היא בדיאטה, ובצהריים יצאה לקניון ורכשה שלושה סטים של אימוניות ספורט, המילה האחרונה באופנה. בדרך למכון היא קנתה תיק ספורט, נייקי חדשות, כפפות קיקבוקסינג ובקבוק מים תואמים. לחדר הכושר היא נכנסת עם חיוך רחב ושמחת חיים, שני דברים שנעלמים בערך אחרי שלוש דקות על מכשיר ההליכה. אחרי האימון היא נורא רעבה, אפילו יותר מאי פעם. היא קונה פיצה וטוחנת אותה עד הסוף המר. נכון, השמנמנה האופטימית הזו היא אני. 

הנשוי המבוהל

מגיע לחדר הכושר מבוהל מאוד, אבל יוצא משם משועמם פחד. הוא נרשם לתוכנית האימונים כי הרופא הזהיר אותו שבדיקות הדם שלו לא חביבות והוא בדרך להתקף לב. גם זה לא כל כך משפיע עליו, אבל הוא מגיע בכל זאת, מפני שאשתו מסרבת לשכב איתו כשהוא מזניח את עצמו ככה. הוא לא האיש הכי מחובר לאופנה, ולמכון הוא מגיע בגופיה סמרטוטית ובמכנסי התעמלות מכיתה ד'. ברגע הראשון הוא נבהל מכמות הכוסיות החצי עירומות שמסתובבות מולו, אבל תוך כמה דקות הוא מתעשת ומתחיל לחייך לעברן. אחרי חצי שעה שבה אף אחת לא סופרת אותו, הוא יושב בוהה שעות על הספסל במבט זגוגי.

הכוסית הפריחה

נראית ממש טוב. יש לה גוף של דוגמנית והנצנצים על האימונית ספורט היקרה שלה מתאימים לנצנצנים שעל נעלי ההתעמלות שעלו לה בזול,רק 4000 שקל, סוף עונה. הכוסית הפריחה לא צריכה לעשות אימון, היא ממילא רזה, לא חשוב מה היא אוכלת. למכון היא באה כדי להגיד שלום לכל העולם, לרכל, להחליף סטים של בגדים תוך כדי וסתם להתחיל עם המדריך. אפשר לזהות אותה במחלקה של הבנים שמרימים משקולות. היא מסתובבת שם כמו סביבון נוצץ של חנוכה, מוכנה לעזור לכל מי שמבקש, חזה מול חזה.

המשקיען הסדרתי

אותו אתם עלולים לפספס. הוא כל כך שקט, עד שבקושי אפשר לשמוע את המשקולות זזות. הוא לא משקיע בתספורת שלו, בבגדים שלו, או אפילו במגבת הישנה שהוא סוחב עוד מהצבא (והוא כבר מזמן לא בן 20). המשקיען לא רואה ממטר. הוא בא לעשות את התוכנית שלו אחד לאחד, ולא משנה כמה זמן זה ייקח לו. הוא לא יעזוב את הג'ים עד שיגמור את כל הסיבוב. כוסיות, אגב, הן עבור המשקיען סתם סוג של מטרד.

הביזארי

עולה על כל המכשירים הכי מוזרים, אלה שאף אחד לא מעז לעלות עליהם כי לא ממש בטוח אם אפשר לרדת מהם בסוף. הביזארי לא יסתפק במה שהמכשירים האלה מציעים לו, מה פתאום. יש לו מוח מאוד יצירתי, והוא מנסה לעשות תרגילים מוזרים אף יותר שלא כתובים בתפריט. לביזארי אין בעיה אם תעצור רגע מולו ותבהה בו באימה. להפך, הוא מאוד אוהב תשומת לב, לכן הוא ביזארי.

גברת פלפלת

אשה קטנה ועסוקה מאוד. יש לה בדיוק שעתיים בין לבין, והיא תמצה אותן עד תום. היא מאוד יסודית, מתקתקת מהר, עושה מה שצריך והולכת הלאה. אין לה זמן להגיד שלום, היא נורא ממהרת ועסוקה. אפילו מים מהמתקן היא שותה תוך כדי חימום של שרירי הירך. היא מדברת מהר מאוד, וסבלנות זו לא התכונה הבולטת שלה. היא יותר בעניין התוצאה, פחות בעניין הדרך. אין לה זמן לחיי חברה או למינגלינג, ועם כל הכבוד לחתיכים יש לה עוד קניות בסופר.

להיט המסיבה

הרווק הזה גם הוא חתיך, על פי רוב מעל גיל 35, והוא לא בא למכון כושר להתאמן, הוא בא לזיין. הבחור הזה הוא מסמר מסיבות, הוא מקושר בטירוף, ואין מדריכה שלא יצאה איתו לפחות פעמיים. הוא לא מדבר עם בחורים, רק עם בחורות, ולא פעם הוא קובע עם כמה בנות בבית קפה, אחרי האימון.

הטייציונר

שמישהו יסביר בבקשה לגבר הישראלי הממוצע, שמה שנראה טוב על אצן שחור אפריקני בטלוויזיה, במיוחד בריצת 100 מטר בהילוך איטי - לא נראה אותו דבר בישראל. הטייציונרים מסתובבים בלי בושה במכון, כשלגופם טייץ הכי צמוד שיש, שלא משאיר הרבה מקום לדמיון (ולא פעם, עדיף שכך). יכול להיות שיש חוק כזה שלא לובשים מכנסי טייץ עם תחתונים, אבל אם כן, צריך מהר לבטל אותו. אתם ילדים גדולים, די, תתבגרו. זה לא "קוּל", זה סתם מפריע לאנשים אחרים, שבמקום להמשיך להתאמן הם רצים להקיא.

הנשוי המחפש

הוא בסוף שנות ה-30 שלו, והוא לא בא למכון כושר בגלל אשתו, אלא בגלל שהוא בוגד סדרתי שמחפש כמה שיותר אפשרויות בכמה שפחות השקעה. כלפי חוץ הוא עושה את עצמו אדיש, אבל האמינות של זה שווה בדיוק כמו אמינותו של הרווק שעושה את עצמו אדיש כלפי הבנות, אבל מת שמישהי תפנה אליו. הנשוי המחפש מתעניין מאוד בבחורות שמתאמנות לצידו, הוא מחמיא להן תוך כדי שהוא אומר את המילה "אשתי" בערך 200 פעם בדקה. למרות זאת, בסוף האימון, הוא מלווה אותן עד הדלת של המקלחת.

הדיווה

ידוע גם בהגדרה "הגיי שמכיר בערך גופו". נכנס למכון כושר בהילוך איטי ועם משקפי שמש שחורים, למרות שכבר שבע בערב. הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא בא להתאמן זה סיבוב איטי ונוקב, תוך כדי בחינה מדוקדקת של כל החברים הישנים והחדשים. הוא הולך לאט, התחת מכווץ ושרירי החזה מוקפצים, מדמיין שהוא נמצא על השטיח האדום בטקס האוסקר. הדיווה מתאמן אך ורק בחברה ידידותית לסביבה - ליד הבנים המיוזעים שמרימים משקולות. מיותר לציין שכל הבנות במכון מאוהבות בו.

הערס השואג

אותו אפשר לשמוע מהכיוון של המשקולות הכבדות. הוא קודם כל צועק, אחרי כן מרים משקולות. לפעמים הוא צועק עוד לפני שהוא נשכב על המכשיר. זה מהפחד. אם את מתקרבת אליו, הוא יצעק יותר חזק, אבל רק אחרי שיסיים תגלי שהוא הרים מקסימום חמישה קילו. גם את עושה את זה, רק הרבה הרבה יותר בשקט.

• הטיפוסים הנ"ל נצפו במכון "גו-אקטיב", אבל אני שומעת שיש כמותם בכל מכון כושר המכבד את עצמו.
  

תוספת כדורבנות:

מאת מדריך ש"מבלה" בחד"כ 40 שעות שבועיות:

1. "הילדים המבינים" - אלו שישאלו שאלה מטומטמת בסגנון "אם אבוא כל יום שמונה שעות, תוך שבועיים יראו תוצאות?". כשתנסה להסביר להם על אימון נכון, יגיבו בסגנון "יש לי בן דוד בכיתה י"ב, מתאמן חצי שנה, הוא מבין יותר טוב ממך".

2. "המבוגרים המבינים", כמו הילדים, רק שהם "היו מד"סים" לפני 20 שנה בצבא, או הבת שלהם היא במגמת ספורט, אז היא אמרה להם שמה שאני אומר זה לא נכון, או שהם קראו "מחקר" שמפריך את כל מה שהסברתי הרגע.

3. "הקבועים" - מתאמנים במכון עוד לפני שהוא הוקם בכלל, לא מפנטזים על להחזיר משקולות למקום (כי הם "קבועים"), תמיד מוצאים על מה להתלונן, ממורמרים (כי למרות שנים ארוכות של אימון, הישגיהם שואפים לאלו שמתאמנים עשירית מהזמן שהם השקיעו), ונוטים לצאת ביציאות של "הספה הזאת פה כבר 15 שנה" (למרות שהמכון קיים חמש שנים.

4. עקרות בית מבוגרות משועממות: למרות שהן כל היום בבית, כמעט ללא תעסוקה, הן עדיין יבואו בשעת השיא, יתלוננו על זה שאין הליכון פנוי, יעלו עליו, יילכו שעה וחצי ויסרבו לרדת אחרי ה 30 דק' המוקצבות, בטענה ש"כמו שאני חיכיתי - גם אחרים יחכו", הן מתאמנות 10 שנים, 0 תוצאות, 100 תלונות בחודש, 10 "איומים" שיעברו למכון אחר, ובסוף מחדשות מנוי כי מקבלות זוג נעליים מעפנות במתנה.

5. הנגררים: באים עם חבר/ה לאימון נסיון, החבר/ה נרשמים, אז גם הנגרר/ת נרשמים, באים פעם אחת, מבינים שזה לא בשבילם, ואח"כ במשך חודשיים מבקשים את הכסף חזרה בטענות רפואיות משונות ("יש לי עצמות חלשות", "הרופא לא מרשה" (למרות שהביאו אישור רפואי יומיים לפני זה).

תאמינו לי, כמה שאתם חושבים שאתם מכירים טיפוסים, אל תשכחו שמדריך נמצא בחדר כושר עשרות שעות בשבוע, ומנסיון, אני יכול להגיד לכם שלמכון שאני עובד בו, צריך להביא צוות של "נאשיונל ג'יאוגרפיק" שיצלם את "חיות הבר" במקום המרעה הטבעי שלהן.