הרהורים נוגים על אהבת ישראל

לאחרונה פנתה עיריית פתח תקווה לבתי הספר הדתיים הפרטיים בעירנו בבקשה לקלוט ילדים יוצאי אתיופיה, ונדחתה בשלילה. בעקבות כך יזם ראש העיר פגישה עם הרב הראשי עמאר, בנוכחות נציגי בתי הספר הפרטיים. בפגישה הפציר בהם הרב לקבל אל מוסדותיהם ילדים אלה, בשל העומס בו מצויים מוסדות הממ"ד, הקולטים מאות עולים. הפרטיים לא העניקו את תשובתם בזמן שהוקצב לכך, וגם כעת טרם התברר סופית המתווה שעליו יוסכם.

סיפור זה, המצטרף למאורעות העבר, מעביר מסר חד שאין לשתוק יותר לנוכח העוול. למעשה, המוסדות הפרטיים ביטאו בפה מלא את תפיסתם מקדמת דנן. לדידם, עם ישראל אינו מקשה אחת. יש בעמנו האהוב דרגות, ראויים יותר וראויים פחות. יש המגיעים ממעמד סוציו-אקונומי אחר, או מבתים בעלי רקע דתי ומעמד שונה, ושצבע עורם שונה – שאל להם ללמוד עם ילדינו. זאת בשל ה"השפעה שלילית" שהם ימיטו על צאצאינו האהובים.

לטעמי, גישה זו מובילה להשלכות חמורות על הצבור הדתי-לאומי ועל החברה בישראל, ומנוגדת לרוח התורה.

אי אהבת הגר ואהבת הרע

בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על אהבת הגר (בבא מציעא נט,ב). ואני שואל שאלת תם: האם לזאת יקרא אהבת הגר ואהבת ישראל? האם זוהי הדרך הראויה בה הורונו רבותינו? יש כאן פגיעה בהבנה שכלל ישראל ערבים זה לזה, ההכרה שכולנו כאיש אחד קבלנו את תורת ה'. אינני מדבר כאן בשם התורה כי אם בשם קהל יהודי רחב שנפגע מהתנהלות זו. העובדה שמוסדות אלה אינם מתירים לגרים ולעולים (כמו גם לילדים צברים טובים אחרים) להיקלט בקרבם זרה לרוח ישראל סבא.

האם אין לכם טיפת אחריות? האם אחריותכם, כאנשים "תורניים", נוגעת רק לילדיכם, ולא לילדי האומה? כך הורה יהושע בן גמלא זכור לטוב (בבא בתרא כא,א)? כהוראת מי אין גרים אלה ראויים לבוא לבית מדרשכם (ברכות כח,א, בענין יהודה גר עמוני)? מה המקור למניעת תלמידים מבית מדרשכם (שם, ביחס לרבן גמליאל שמנע תורה מישראל)? האם רק ילדי גרים כהי עור אסורים לבוא בקרבכם, או שמא כל מי שאינו בן המעמד החברתי הראוי אסור לו ללמוד תורה עם ילדיכם? האם מוסדותיכם אכן תורניים הם?

יתר על כן, העובדה שבקשתו המפורשת של אחד מגדולי הדור לא זוכה למענה מיידי, מפי אנשים המכתירים עצמם בתארים "תורניים" מביישת כל אדם שכבוד חכמים נוגע ללבו. היעלה על הדעת שהרב יישאר בהמתנה, ובקשתו הצבורית תיוותר מרחפת בחלל האוויר? האם זהו כבוד התורה? האם בקשה של אחד מגדולי הדור אינה אלא הצעת דברים בעלמא?

לא חוכמה לחנך את המחונכים

זו לא חכמה לחנך את המחונכים, שלהוריהם ממון להעניק להם מכל טוב, או שגדלים בבתים מלאים תורה ויראת שמים. זו לא חכמה להפריד את החזקים מהחלשים ולהתהדר בציונים ובהישגים או בחידונים תורניים, ועל ידי כך למנוע טוב דומה מילדים שלא זכו לכך! זו לא חכמה, זוהי בריחה מאחריות, בריחה מעם ישראל, ובעיקר – בריחה מתורת ישראל! מצוינות בתורה אינה נמדדת רק במספר דפי הגמרא שנלמדו, אלא גם בהקשבה לקול המוסרי הבוקע מתוכם, מרוח מנהיגי ישראל לאורך הדורות, מבשורת אחוות ישראל של רועינו הרוחניים! מצוינות תורנית אינה להזניח את ילדי ישראל היקרים לנפשם וללא מענה תורני ראוי, על רקע עדתי, על רקע של גרות, או על רקע של הפרשי מעמד.

לצערי, המערכת הממלכתית ביקשה טובה ממי שאינו מבין את ערכה של אחדות ישראל. אך יש לומר בגאון: לא מדובשך ולא מעוקצך! חיסכו מאתנו את השדרים של בני הדם הכחול שאולצו לרדת אל העם! אל תקבלו על עצמכם משימות לאומיות אם אין בכוונתכם להשקיע את נשמתכם בהן. אל תשלו ילדים והורים כאילו תעניקו להם מכל טוב אם בכוונתם להעניק להם תחושה של דחייה. יש בכוחה של מערכת החינוך הממלכתית להתמודד בהצלחה עם האתגר, בהינתן המשאבים והתקציבים שמוענקים כיום לכם, ומחולקים בצורה בלתי שוויונית. ואתם, שיכנו שלווים ושאננים במעונותיכם, מתענגים על פירות החינוך המפואר של ילדיכם הנפלאים, ותמלאו את שעותיהם בהטפות חסרות שחר על אהבת ישראל ואהבת ה'.

• יצחק (צחי) הרשקוביץ משמש כרב בית כנסת בפתח תקווה
• המאמר המלא מתפרסם במקומון "השבוע בפתח-תקווה" מרשת קו עיתונות דתית