נושאי הכלים - באים לנגן, לא לעוד יום עבודה

אז מה אני אומר בכניסה לחתונה שאני לא באמת מוזמן אליה? בדרך לפתח תקווה אני מדמיין את זה ככה: "שלום, אתה החתן? המון מזל טוב, אני מבקר להקות החתונה של ynet, אל תתן לי להפריע לך, תמשיך לשמוח (ממחר זה יהיה יותר קשה)".

ואז מגיע רגע האמת. שעת השי"ן. נקודת המבחן. כשאני לבוש כמו בדרך להופעה בבארבי ולא כאורח לחתונה שואל אותי השומר בכניסה "לאן?". ואני שולף: "אה, אני מהלהקה. המתופף נפצע ובאתי להחליף אותו". הוא מאחל לי בהצלחה ופותח את השער בדרך לעוד שליחות עיתונאית קדושה. על המוקד הפעם להקת "נושאי הכלים", שבדומה לטור הקודם שייכים לז'אנר המתחדש של הרכבי חתונות שמעדיפים לתת נופך יותר אקוסטי-רוקנ'רולי-ישראלי, ופחות מעונב-חסידי-פופיסטי קלאסי .

קצת טריוויה לפתיחה. נושאי הכלים הם בעצם גלגול מסוים של להקת "בין השמשות" ואפשר למצוא כאן את הסולן יוני גנוט, את נטע הירש על החלילית (שלה גם הקרדיט על היותה חלוצת הטרנד) ואת אביחי טוכמן שעל הבס.

בזמן שהזוג החדש עושה מה שעושה בחדר ייחוד (עוד לא התחתנתי, תנו לי לפחות את האשליה שקורה שם משהו מעניין), התחילו נושאי הכלים בסוג של רצף ישראלי-יהודי, באווירת מאיר אריאל פוגש את אהוד בנאי, שסוחב אותו לעשות שירים של עדי רן. הביצוע היה לא רע בכלל, ובדיעבד זה גם היה המקום שבו הסולן הכי הרגיש בבית.  

הלהקה (צילום: יואב גנוט) 

ברגעים האלה, שהקהל עדיין בשלבי הגישוש שלו עם הלהקה, היה כדאי לנושאי הכלים ללכת עוד צעד אחד קדימה, ולא להסתפק בשירים הצפויים. זה עבד מצוין עם הגרסה של "עוד ישמע" שעבר גיור קפיצה ממרק קנופלר (דייר סטרייטס). כמובן הכל במגבלות האובייקטיביות שיש להרכבי חתונות, הנתונים לקפריזות של החתן, הכלה, ההורים הגאים, והדודה מבאר שבע שלמדה מוסיקה בתיכון.

כשהתחילו הריקודים, נושאי הכלים העלו מהלך. אמנם שלב המעגלים התחיל בביצוע שיגרתי משהו של "אשר ברא", אבל בהדרגה - הרבה בזכות הסגנון האירי-קאלטי שנטוע עמוק בעיבודים של ההרכב, ובזכות האיש על חמת החלילים - תפסה אסופת השירים תאוצה עד שלקראת סוף הסיבוב הראשון הגיע ההיי-לייט האנרגטי והמוסיקלי של הערב בדמות ביצוע יפהפה ל"שמחה לארצך" של קרליבך. הקטע היה כל כך טוב שהוא הצליח לסחוף באנרגיות שלו לא רק את אלו שרוקדים בכל מקרה, אלא גם את השולחן של החברים מהצבא-אוניברסיטה, או בקיצור הלא-דתיים שעד אז נראו יותר כמו עוברי אורח תמימים שנקלעו להפגנה סוערת.

ג'אם-סשן על הבמה

לזכות הלהקה ייאמר שמרגע הפיק, הם הצליחו פחות או יותר לשמור על האנרגיה ולהלהיב את הקהל גם בנקודות בעייתיות יותר, כמו סיבוב הריקודים השני, שבדרך כלל סובל מתסמונת "לא קם לרקוד, אני מלא". 

בקרדיט על שימור האנרגיה זוכה השילוב המוצלח של הבס-תופים (כן, נכון, זה היה גם בטור הקודם), שהצליח לתת תחושה של ג'אם-סשן בלב פלורנטין ולא מול שולחנות רבע עוף-אורז-תפוחי אדמה אפויים עם רוזמרין. מסע מוסיקלי של הלהקה תוך כדי הנגינה זה אחד הדברים הטובים שיכולים לקרות להרכב חתונה כי אחרת הם מתחילים לפתח במהלך הערב מבט של פקידי שומה, רגע לפני הפסקת הסנדוויץ' של 10:00.

המעברים בין מבוצעים טוב, אבל לא יזיק רענון מסוים בארסנל, ובדגש על ביטול ה"גילה גילה", שסביר להניח שגם יובל בנאי כבר לא ממש מבין מה הוא חשב לעצמו כשהוא התחיל עם זה ברכבת לילה לקהיר.

בשורה התחתונה, חוץ ממבוכת המה-אני-עושה-בחתונה-שאני-לא-מוזמן-אליה, היה ערב מהנה עם להקה שבאמת נהנית לנגן יחד, ולא עם אסופת נגנים בפרצופים חמוצים שבאה לתת עבודה וללכת הביתה.