מאתיופיה לישראל: המסע להצלת לבה של בטי

"לפי ההערכות ישנם מיליוני ילדים במדינות העולם השלישי הסובלים ממחלות לב, ואינם זוכים לקבל טיפול", מעיד גילי יערי (35), מתכנת במקצועו וצלם תיעודי, המלווה מקרוב מזה 15 שנה סיפורים אנושיים. לפני כשנה הלה החל לתעד את פעילות עמותת "הצל לבו של ילד", והחליט לספר את סיפורה דרך עיניו של ילד אחד. וכך, יום אחד, הוא מצא את עצמו מטייל בסבך סמטאותיה של בירת אתיופיה. "הימים היו ימי מלחמת לבנון. הגעתי לאדיס-אבבה לאחר המתנה של חודש, ועם נחיתתי התלוו אליי אנשי ארגון אתיופי הפועל למען ילדים חולי לב. הם הובילו אותי בסבך סימטאותיה הצרות של העיר עד לביתה של בטי". 

"הכתובת שקיבלנו היתה רק 'ליד המשטרה'. מכיוון שבשכונות של אדיס-אבבה מיספור בתים או שילוט ברחובות הם חיזיון נדיר, עצרנו כל כמה מטרים כדי לבדוק את מיקומנו. בדרך חלפנו על-פני חצרות מגודרות ביריעות פח חלודות עד שהגענו לחצר קטנה, מוקפת בכמה בקתות". באחת הבקתות, בחלל זעיר ודל, קיבלו את פניהם בטי ואמה יישי. השתיים, שמעולם לא יצאו את גבולות עירן, אירחו את הקבוצה בצניעות והחלו לעכל את הנסיעה הקרבה.

"אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי, בלילה גשום אחד של יום שבת, מוביל את יישי וקבוצת ילדים חולים בשדה התעופה הבינלאומי של אדיס-אבבה, לעבר המטוס שאמור היה לקחת אותנו לישראל", מגולל יערי בהתרגשות את תחילת המסע. "זה היה הרגע בו החל להיסדק הגבול הדק שבין תפקידי כמתעד לבין מעורבותי הרגשית". בהדרגה מצא עצמו יערי, בעצמו אב לשניים, נקשר אל הילדים ודואג להם. "חלקם נשאו תיק גב קטן בלבד עם בגד אחד להחלפה. הם עמדו לבד, לפני טיסה לארץ זרה. רק בטי הורשתה, מסיבות רפואיות, להישאר עם אימה".

"בגלל שבטי חלתה בצהבת הניתוח נדחה שוב ושוב", נזכר יערי ברגעים מורטי העצבים שהתחוללו בעקבות מחלתה של הילדה כמה ימים לאחר הנחיתה בארץ. "בטי אושפזה בבידוד בבית-החולים וולפסון בחולון, ובעוד היא מרותקת למיטתה והרופאים ממתינים להחלמתה, סיימו שאר ילדי המשלחת את ניתוחיהם". חבריה צלחו את תהליך השיקום ובטי צפתה בהם אורזים את חפציהם וחוזרים הביתה, לאתיופיה. "כך זה נמשך עשרה שבועות תמימים, אבל יום אחד, לאחר אינספור בדיקות, נמצאו מדדיה תקינים - ובטי הוכנסה סוף-סוף אל חדר הניתוח".

"יישי, אימה של בטי, נותרה לחכות במסדרון בית-החולים בעוד בטי מועברת לחדר הניתוח", ממשיך יערי. אחריה, כמו בכל יום כמעט במשך שלושה חודשים,  נכנסו גם יערי ומצלמתו. "אני לא יודע איך נשארתי קר רוח וממוקד בזמן הניתוח", הוא מודה. "אולי כי כבר צילמתי ניתוחי לב שאנשי פרויקט "הצל לבו של ילד" ביצעו בילדים, ואולי כי ממילא המנותח מכוסה ולא ממש רואים מה קורה". במהלך הניתוח, שביצע ד"ר ליאור ששון, נותק זרם הדם אל לבה והועבר דרך מכונת לב-ריאה, שהחליפה באופן זמני את פעולת הלב עד לחיבורו מחדש. בסופו של הניתוח, התבשרה אמה של בטי שהסתיים בהצלחה.

"עם סיום הניתוח הועברה בטי למחלקת טיפול נמרץ ילדים", מתאר יערי. "כבר בבוקר שלמחרת החלה ההרדמה לפוג". סביב מיטתה התחלפו אנשי הצוות הרפואי, בדקו, מדדו ומיששו, מוודאים כל העת שלבה הקטן מחלים. אימה יישי לא משה ממיטתה וגם יערי התעקש להישאר באזור, רק כדי לתעד את הרגע שבו תתעורר בטי לראשונה. "מרגע שההרדמה פגה, במהירות מדהימה, היא פקחה את עיניה", הוא מספר בחיוך. 

"בטי התאוששה בקצב מדהים", מצהיר יערי. "אני זוכר את התהליך, ואיך בהדרגה החל הצבע לחזור ללחייה של יישי". בכל יום שחלף התחזק גופה הקטן ובטי שבה לכוחותיה, כשלצדה בובתה האהובה. מקץ ארבעה ימים, פסקו רופאיה המרוצים כי התקדמותה המהירה מאפשרת את שחרורה, והיא הועברה לבית העמותה להמשך השגחה. 

"במהלך שלושת השבועות הבאים התחזקה בטי מאוד. כוחה שב אליה והיא ואימה אף הצליחו לנצל את השהות החד-פעמית בישראל כדי לצאת מגבולות המרפאות ובתי החולים", מספר יערי, ומוסיף כי באחת מאותן גיחות נדירות הו הגיעו לירושלים. יישי, נוצריה אדוקה, ביקשה לבקר בכנסייה האתיופית בעיר, שם קיבלה בתה את ברכתו של איש דת אתיופי, אירוע שלדבריה לא תשכח זמן לעולם. 

"בסוף חודש אוקטובר פסקו הרופאים כי ניתן לשחרר את בטי. שאר ילדי הקבוצה היו מזמן בביתם וגם היא כבר השתוקקה לשוב לשגרת חייה", יערי משחזר. הוא תיעד אותה ואת אימה אורזות את חפציהן, נוסעות לשדה התעופה ומתרחקות ממנו לעבר המטוס שישיב אותן הביתה. "חייה של בטי ניצלו בזכות עבודת הקודש של העמותה", הוא מסכם. "סיפורה של העמותה הוא סיפורם של הילדים, המנתחים, הרופאים, האחיות והמתנדבים - אך גם סיפורם של מיליוני ילדים אחרים במדינות עולם שלישי, שנמצאים במצבה של בטי אך בניגוד אליה לא יזכו לטיפול מציל החיים".

• לאתר עמותת "הצל לבו של ילד" לחצו כאן