התלמוד התל אביבי
הם תל אביבים צעירים וחילוניים והם לומדים גמרא. האם מדובר באופנה חולפת או בהגדרת זהות חדשה ומתפתחת? אורי יסעור ממשיך לחפש תשובה. כתבה רביעית בסדרה
שמש חורפית האירה את התחנה המרכזית החדשה. ההשכמה המוקדמת והאיחור האופנתי של הרכבת, לא עשו עמי חסד, וכשהגעתי לרחוב לוינסקי כבר הייתי שרוי במצב רוח רטנוני. בנוסף לכל הצרות – מצאתי את עצמי מהרהר במורה לתושב"ע.
לימודי תורה שבעל פה נחשבו בסביבה בה גדלתי לשם נרדף לגלולת שעמום. עם שיעורי התנ"ך עוד הצלחנו להתמודד, אבל די היה לומר "רבן גמליאל היה אומר" כדי לגרום לעינינו להזדגג. והנה, עברו-חלפו להם רק י"ג שנים, ונערה חילונית טובת מראה שטרם מלאו לה 20 אומרת לי וניצוץ בעיניה, ש"ללמוד גמרא זה מעשה חתרני".
הספר המודחק
הישיבה החילונית, שבשעריה אני עומד, הוקמה לפני מספר חודשים על ידי מרכז "בינה". לומדים בה עשרות תלמידים, ביניהם בוגרי תיכון בשנת שירות ובוגרי צבא. השיעור אליו אני אכנס מייד עוסק, כמו רוב השיעורים בישיבה, בספר הספרים – התלמוד.
כן, קראתם נכון. רשמית אמנם שמור הכינוי ההוא לתנ"ך, אך מכל בחינה שהיא, הלכתית ומעשית, היה התלמוד (=הגמרא) הספר המרכזי שביטא את מהות הקיום היהודי במשך מאות שנים. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, אם כן, היא לא מדוע עולה ופורח העיסוק החילוני בתלמוד ובמשנה ב-10 השנים האחרונות, אלא מדוע לא היה כזה בשלושת הדורות שקדמו להן?
הברזותיי הרבות משיעורי תושב"ע, מתברר, היו הרבה פחות נון-קונפורמיסטיות מכפי שתיארתי. המהלך של דחיקת רגלו של התלמוד והעלאת קרנו של התנ"ך בקרב הציבור החילוני היה חלק בלתי נפרד ממדיניותה של התנועה הציונית החילונית. "עם ללא עבר – אין לא עתיד", ציטט דוד בן-גוריון את נפוליאון, אך במקביל ידע לבחור את פיסת העבר שהתאימה יותר לעתיד בו רצה. גיבורי החיל של התנ"ך, שהחילו בכח הזרוע את ריבונותם המלאה על הארץ המובטחת, היו עדיפים בעיניו על פשרני המשנה וגולי התלמוד הבבלי, שנדחקו מהתרבות וההיסטוריה הישראלית. מבחינה זו, אולי העיסוק החילוני בספרים היהודיים החוץ-מקראיים הוא אכן מעשה מהפכני, שלא לומר פוסט-ציוני.
לא בשמיים היא
אני חייב להודות שבעבר עוררה אצלי גישת ה"יש גם דברים יפים ממש ביהדות" רתיעה אוטומטית. "בהחלט ייתכן", נהגתי לומר, "אך גם יש דברים ממש-ממש מכוערים. ומי שמנו להפרידם אלו מאלו?".
אולם היהדות החילונית לא נבהלה מהטהרנות החילונית שלי או מזו של שלומי אמוני ישראל. בלי בושה יצרו לומדי התורה החילוניים קאנון פרטי משלהם. האוקיינוס ההלכתי, המהווה את חלקה הגדול של הגמרא, נותר ברובו מחוץ לתלמוד התל אביבי. האגדה, פרקי המוסר וההלכות החברתיות נבררו והפכו לליבה. דף התלמוד הפופולרי ביותר בקרב היהודים החילוניים הוא זה הקרוי "תנורו של עכנאי" (ראו את נגן הוידאו), שפרשנותו מעניקה בכירות לפסיקתם של חכמים על פני דעת האל.
מבט מבפנים (צילום: עילי קמחי)
הסלקטיביות הזו לא יוצרת קשיים עבור יפית, אחת מתלמידות מסלול בוגרי הצבא. "אני רוצה שיהיה לי טקסט – משהו שממנו אוכל לבחור לקבל את הדברים שמתאימים לי. יש פעמים רבות בהן אני לא מסכימה עם הכתוב, ואני כאישה הרבה פעמים מוצאת את עצמי כועסת, אבל הוא עדיין מציב אותך מול עצמך ומכריח אותך לבחור".
יש לנו פיצוח
התנהלות השיעור מזכירה יותר תיכונים חילוניים מאשר ישיבה – התלמידים והתלמידות מרעישים, עוקצים אחד את השני ומתייחסים למורה באורח סחבקי. למרות זאת, עין המורגלת באדישות הנהוגה במערכת החינוך הישראלית ובאקדמיה המקומית, תזהה מתחת למעטה החיצוני רצון עז, ונדיר, ללמוד.
אחרי ה"תדריך הראשוני" קיבלנו קובץ דפים עליו מודפסים כמה קטעים שונים מתוך התלמוד בשתי עמודות – המקור הארמי והתרגום לעברית. הנושא המשותף – העני העומד בפתח ומתן צדקה. אנחנו מתחלקים לזוגות, מתפזרים לחדרים השונים ועוברים ללמוד בחברותא, שיטת הלימוד עתיקת היומין.
קשה להסביר לבועל נידות מהשורה את חדוות הפיצוח של טקסט תלמודי. התרגום העברי לא מספיק ויש צורך בתרגום נוסף, מהותי ולא מילולי, מהאופן בו נהגו לומר דברים בחצי הראשון של האלף הראשון לספירה לזה שלנו. כשקראתי את הקטע הראשון נזכרתי באותן תמונות תלת-מימדיות שהיו פופולריות אי-שם בשנות ה-90'. בהתחלה אינך רואה כל קשר בין משפט למשפט, בין נקודה לנקודה, ואתה מתחיל לפקפק האם באמת יש תמונה קוהרנטית המסתתרת מאחורי הדף. אבל אחרי פרק זמן משתנה של בהייה, פתאום נופל האסימון. איך לא ראית את זה קודם?
הלכה למשה מסיני
אחרי הלמידה העצמית אנחנו מתכנסים שוב לסיכום קבוצתי בהנחייתו של ארי אֵלון, שבניגוד לתלמידיו, גדל על ברכי ההלכה היהודית. אֵלון הוא בן לשופט העליון בדימוס מנחם אלון, ותואר פעמים רבות כ"אח החילוני והשמאלני" של הרב מוטי אלון וח"כ בני אלון מהאיחוד הלאומי.
אלון, המגדיר את עצמו כדרשן נודד, נחשב לאחד המרצים הפופולריים בתחום, ואת הידע הרב שלו הוא מתבל במשנה חברתית סדורה. אלון גם לא מפספס הזדמנויות לעקוץ את תפיסת העולם האורתודוכסית. באחד מהמקרים הוא מסביר כיצד אחד מהקטעים שקראנו סותר את דברי הרמב"ם, וממהר לומר באירוניה כי "זה כמובן לא חשוב, כי הרי כל כולה ניתנה למשה בהר סיני".
האם לימוד לבדו יכול לבנות זהות? (צילום: עילי קמחי)
על קיר הכיתה הקטנה מודבק שירה של לאה גולדברג "למדני אלוהי", שהפך ברבות השנים למעין תפילה חילונית. "למדני אלוהי ברך והתפלל" מבקשת גולדברג, ומתארת את מרכיבי החיים הראויים בעיניה להודיה ולתחינה, "לבל יהיה עלי יומי הרגל".
אולם תלמידי הישיבה החילונית לא עוסקים בברכה ובתפילה. כאן אין קדושה, אין מצוות, אין אמונה באלוהים. את כל אלה מחליפים הלימוד והעשייה החברתית, והרי ברור שאין דין לימוד אינטנסיבי במסכת יומא כדין צום ביום הכיפורים. האם לימוד טקסטים לבדו יכול לבנות זהות יהודית חדשה?
אלון חד משמעי בעניין: "אם הכל יהיה מושתת רק על לימוד שכלתני, המהפכה לא תחזיק מעמד. הלימוד צריך להתפתח גם לעשייה במובן היצירתי והטקסי – עשייה כזו שאינה כפופה לחוקי השולחן-ערוך. אני חושב שהעשייה הזו כבר התחילה לקרות בישיבה ומחוצה לה. יש החייאה של החגים ושל טקסי מעגל החיים האישי ברוח היהודיות החופשית".
הוא גם לא מסכים עם הקביעה שאין כאן קודש. "חלק מהתהליך הוא שחרור והגדרה מחדש של ביטויים בשפה העברית. בהוויה החילונית-לכאורה יש גם גאולה, גם קדושה וגם אלוהים. לא צריך להניח ליהודיות הרבנית לנכס אותם לעצמה".
עגלה ריקה
אֵלון, כמו דתיים-לשעבר אחרים המהווים חלק גדול מהמורים והתלמידים בבתי המדרש השונים, רואה את מטרת התנועה החברתית הזו ביצירת אלטרנטיבה ליהדות הרבנית. עבור התלמידים החילוניים, המרד הוא כנגד תחושת התלישות וחוסר המשמעות של העידן הקפיטליסטי.
"תמיד אמרו על החילוניים שהם עגלה ריקה", מצטטת יפית את החזון-איש. "אני באמת הרגשתי כך – חסרת מטען תרבותי והיסטורי. את המטען הזה אני מקבלת כאן. הסיפורים שאנחנו עוסקים בהם הם גם מרתקים וגם רלוונטיים באופן מפתיע לחיי היום-היום שלי – לפחדים, לשאיפות, לכמיהות ולמערכות היחסים". "זה לא כמו שאני קורא את המיתולוגיה היוונית", אומר בן, גם הוא בן-ישיבה. "זה שייך לי, זו התרבות שלי".
חנוכת הבית (צילום: ירון ברנר)
האם הלימוד מעורר שאלות של אמונה? "מטבע הדברים, מתעסקים בזה יותר", הוא אומר, "אבל אני דווקא מרגיש יותר חילוני". "עזרת נשים בבית הכנסת לא מעוררת אצלי זכרונות ילדות", מוסיפה יפית. "אני לא מרגישה שם חיבור, אלא מבוכה. אני לא יודעת להגיד אם אנחנו החילוניים אכלנו אותה או הרווחנו, אבל פשוט אין לנו את זה".
האורח הנוסף
אני לא הייתי האורח היחיד באותו יום. קובי, תלמיד ישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים, הגיע גם הוא באותו יום לישיבה, כאורחו של טל, אחד התלמידים. השניים נפגשו במסגרת פעילות חברתית משותפת, והבטיחו לערוך ביקורים הדדיים זה בישיבתו של זה.לקראת ארוחת הצהריים מגלה קובי כי המטבח בישיבה החילונית אינו כשר. הוא נעלם לכמה דקות וחוזר עם שקית אוכל שנקנתה באחת מרשתות המזון המהיר בתחנה המרכזית. בשיחה הזהירה שמתגלגלת על נושא הכשרות ניכר ששני הצדדים חשים אי נעימות מסויימת. קובי מרגיש קצת אשם על כך שנאלץ לסרב למארחיו. חלק מהאחרונים, למרות הלימוד האינטנסיבי של מקורות ישראל, מתקשים להבין את מניעיו. "אני צמחונית", אומרת אחת הבנות, "אבל לא אכפת לאכול מסיר בו בושל פעם בשר".
היחס של הציבור הדתי לתופעת הלימוד החילוני נע על קשת רחבה של תגובות. קריאות געוואלד על חילול הקודש נשמעות בעיקר בפורומים החרדיים. חובש הכיפה מהזרם המרכזי בציונות הדתית יצטט בוודאי מהמקורות: "מתוך שלא לשמה יהיה לשמה". רוצה לומר, שילמדו קצת הכופרים האלו, ובסוף הם עוד יראו את האור.
קובי חושב אחרת. "מה שקורה כאן מאד שונה מהישיבה שלי, אבל אני לא חושב שהמקום ממנו אני בא טוב יותר. השיעורים היו לי מוזרים, אבל הם היו ברמה גבוהה והתלמידים נראו רציניים. אנשי-סֵפֶר חילוניים מנסים לבנות כאן דרך חיים חדשה ואני מאד מעריך את זה – בלי קשר לאמונה".
בארוחת הערב, אגב, נמצא הפיתרון ההלכתי. בני ובנות הישיבה קנו מצרכים בסופר-מרקט הסמוך, בודדו את האוכל מהתנור בעזרת נייר כסף והשתמשו בכלים חד-פעמיים. ואכל חילוני עם חובש כיפה, ובא לציון גואל.
אודיסיאה 2017
בדרכי החוצה חזרה אל השאון הדרום תל אביבי, עברתי שוב בחדר המרכזי של הישיבה. שם, על הספה שמתחת לארון הספרים היהודי, ישבו מחובקים נער ונערה, מחליפים ליטופי חיבה קטנים אגב דברי תורה.האם תמונה זו תראה חריגה עד כדי אבסורד גם לעיתונאי שיכתוב סדרת כתבות דומה על זהות יהודית ב-2017? חובת ההוכחה עדיין מוטלת על כתפיה של היהדות החילונית. ראשי הישיבה מאמינים כי בעוד עשור יהפוך מגזר לומדי התורה נטולי הכיפה לחלק ממוסד בתרבות הישראלית. רבים בממסד הרבני מקווים שעד אז יתברר כי כל זה לא היה אלא אופנה חולפת. "האמת, אין לי מושג מה יהיה מחר", עונה יפית. "ונראה לי שזה משפט סיום לא רע לכתבה שלך".
בשבוע הבא: העגלה ממשיכה לנסוע
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
