הבגדים לא הצילו את אהרון
פרשת תצווה מוקדשת לבניית התדמית של אהרון הכהן וממשכי דרכו. ראשית הפרשה בתיאור קפדני של בגדי הכהונה. כיצד אמורים הבגדים, התפאורה והמעמד להשפיע על תפקידו של אהרון? האם הבגדים ממש פועלים פעולה בעולם? האם הם מקור הסמכות? רוחמה וייס על דמותו המתעתעת של אהרון וגם: מה הקשר לפורים?
בניית התדמית של אהרון הכהן – פרשת תצווה מוקדשת לבניית התדמית של אהרון הכהן וממשכי דרכו. ראשית הפרשה בתיאור קפדני של בגדי הכהונה. הבגדים המדויקים, עיצוב המשכן, תהליך ההקדשה של אהרון, כל אלה אמורים ל... וכאן אני נתקעת, לא מוצאת את המילה המתאימה, בעצם לא מוצאת את הרעיון המתאים. כיצד אמורים הבגדים, התפאורה והמעמד להשפיע על תפקידו של אהרון? ההקפדה הגדולה על כל פרט בעיצוב בגדי הכהן ובלבישתם מעוררת אותי לחשוב על מהותם – האם המניע להקפדה נעוץ באמונה שהבגדים עושים את האדם לבעל התפקיד? האם הבגדים ממש פועלים פעולה בעולם? האם הם מקור הסמכות? אולי תפקידם רק להעצים את הסמכות? ואולי הם סמל למעמד ולסמכות ולא הסמכות עצמה?
דמותו המתעתעת של אהרון - דמותו המקראית של אהרון הכהן מתעתעת וחמקמקה. אהרון נכנס למפת ההיסטוריה בתפקיד הדובר של משה שהאמין שהוא 'כבד פה וכבד לשון', ואולם מהר מאוד מסתבר שה'גמגום' של משה היה סוג של פנטזיה פרטית, ביטוי ליחסי כמיה-חרדה מתפקיד המנהיגות. ברגע שמשה קיבל על עצמו את תפקיד המנהיגות נעלם ה'גמגום' כלא היה ואיתו נעלם גם התפקיד המקורי של אהרון.
אהרון הדובר הכי שתקן במקרא – בניגוד לתדמית הדובר, אהרון מתבלט דווקא בשתיקותיו. שתיקתו ההירואית של אהרון הייתה ברגע הדרמטי בו שכל את שני בניו: 'וידום אהרון' (ויקרא י,ג). שתיקותיו האחרות של אהרון פחות מפוארות, ולמען האמת אפילו מביכות. שתיקות אהרון משקפות את נטייתו לחמוק מאחריות – ראו למשל את הפתיחה המרתקת לשיחת הרכילות והקיטורים של אהרון ומרים על משה (במדבר יב, א): 'וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח'. הצעה שירית של ממש לאישיותו החמקנית של אהרון: 'ותדבר מרים ואהרון' היא מדברת?! שניהם מדברים?! הוא שאמרתי – חמקנות. לא רק מהדיבור חומק אהרון כי אם גם מהעונש – היא נהיית מצורעת והוא לא.
בשיא השיאים של אי לקיחת אחריות נפגש בפרשה הבאה, בחטא העגל. העם מבקש מאהרון לעשות לו אלוהים ואהרון נענה בהתלהבות: 'פרקו נזמי הזהב... והביאו אלי.. ויצר אותו בחרט ויעשהו...' (שמות לב, ב-ד). אולם כשמשה, האח הצעיר, יורד מההר אהרון, כדרכו, לא לוקח אחריות: 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה' (לב, כד). ככה, סתם, לבד, יצא לו העגל הזה. משפט מתמם זה של אהרון הפך לביטוי שגור אודות מנהיגים מסירי האחריות מאז ועד ימינו.
אם כן, הבגדים לא עשו את אהרון – האמת חייבת להאמר, אהרון, בניגוד למשה, היה מנהיג בינוני. הוא לא הצליח להנהיג את העם לצד משה ואפילו לא כסגנו. את תפקיד הסגן קיבל יהושע ואהרון קיבל את תפקיד בעל הסמכות הצייתן - הכהן. והנה, גם בתפקיד זה כושל אהרון, בפרשות תרומה ותצווה בונה לו התורה את כל סמלי הסטטוס וכבר בפרשת כי תשא הוא מועד - בונה עגל ומתחמק מאחריות – הבגדים לא הצילו את אהרון.
אני שואלת על אהרון וחושבת על עצמי – אני אוהבת להתייחס ברצינות ללבוש שלי, אני מעריכה אנשים שמתייחסים ברצינות ללבוש שלהם ואני לא מתכוונת לבגדי מעצבים ומותגים, אני מתכוונת לתשומת לב, למחשבה מיוחדת ומקורית. הפתעה בלבוש, ביטוי אישי, הם שצדים את תשומת לבי ואהבתי. אני מעדיפה להאמין שהאדם עושה את הבגדים יותר משהם עושים אותו. האדם, במודע או שלא במודע, בוחר, מתאים ומעצב את מראהו החיצוני. חוסר תשומת לב בדיוק כמו תשומת לב ללבוש - מעידים על האדם.
בשבוע הבא נחגוג את פורים – חג שיש בו שיחרור מכבלי סמלי הסטטוס; בנים מתלבשים בבגדי בנות, בנות מתחפשות לבנים, מעמדות חברתיים מתחלפים. הרבה צבעים מסתובבים ברחובות בחג פורים, הרבה יותר מהרגיל, הם חוגגים את נצחונם ואנחנו איתם – הרבה יותר חיים ועליזים מהרגיל.
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנצליח לשמור על חלק מהצבעוניות הזו גם בשאר ימות השנה – שנלבש פחות סמלי סטטוס ויותר שמחת חיים. שנבטא את תשוקותינו בצורה משוחררת יותר, שנלמד לחיות באמת.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים.
