פטגוניה: מפגש בין אמא לאמא אדמה

שישה חודשים בדיוק עברו מאז הגניבה אמי בסתר עוגת תפוחי עץ טרייה לתיק הגב שלי בשדה התעופה בן גוריון, ושלושה חודשים מאז הזמנתי אותה (ואת אבא, שהחליט להבריז) לבוא לבקר אותי. אני עומדת בשדה התעופה של העיירה הארגנטינית אל-קלאפַטה ומחכה בלב רוטט להופעתה בשער מקבלי הפנים. לא להאמין, תכף היא תהיה כאן. המסע המשותף עומד להתחיל, וזו הולכת להיות חוויה של פעם בחיים, אין לי ספק בכך.

אמא תמיד אמרה שהמקומות הכי יפים נמצאים הכי רחוק, אז החלטנו להיפגש 15 אלף קילומטרים מהבית - בפטגוניה.

פטגוניה. בקצה העולם ובשיא היופי (צילומים: טל וולקוביץ-טריואקס)

פטגוניה היא חבל ארץ משותף לארגנטינה וצ'ילה, שנמתח מקו אזור האגמים בצפון ועד לארץ האש בדרום. היעד הטרנדי שואב מטיילים בכל הגילאים ומכל העולם. בכל רגע נתון מוערך כי כמה מאות ישראלים מטיילים כאן.

הטבע בפטגוניה מדהים בעוצמתו: שקיעות מאוחרות ושמיים סכיזופרניים (ציטוט מ"לונלי פלאנט") אגמים כלואים בין פסגות מושלגות, קרחונים בכל צורה וגודל, לווייתנים, אריות-ים ופינגווינים, פנורמות עוצרות נשימה, הרי געש מעשנים, מפלים, נהרות ומה לא. הכל תחת כף היד.

הקיץ כאן נמתח מנובמבר ועד מארס, אבל אל תצפו לשמש הנצחית של הקיץ הישראלי. באפריל מבצבצים ניצני החורף, שהוא כבר סיפור אחר.

התלבטויות אחרונות

מלבד הגעגוע, המשמעות של אמא שמגיעה לפגוש מוצ׳ילרית כמוני היא אחת - לפנק: לא עוד אוטובוסים אלא רכב (רצוי עם מזגן וחימום‭,(‬ לא עוד חדרים משותפים אלא זוגיים (רצוי עם מקלחת צמודה‭,(‬ לא עוד חישובי תקציב אלא כרטיס אשראי (שלה, כמובן‭.(‬ בקיצור, תשעה ימי טיול ברמה הכי גבוהה שיכולה להציע הסביבה.

קביעת המסלול וההכנות למסע המשותף היו משימה לא פשוטה, כי מדובר

 בעצם בתכנון טיול שבו שום דבר לא ממש על בטוח. עם ההכנות החלו גם ההתלבטויות: האם אמא תרצה לטייל כמו מוצ׳ילר אמיתי, או בסטייל? איך נתנייד - ברכב צמוד או בתחבורה ציבורית, כמו שעשיתי עד עכשיו? האם היא תרצה ללון במלונות עם דירוג כוכבים או בהוסטלים? והאם בטרק היא תסכים להתכרבל בשק שינה או תתעקש על מיטה חמה?

לבסוף לקחתי החלטה חד צדדית, של פשרה: מסע שהוא שילוב של התפנקות ומגע עם אמא אדמה. הזמן שהיא הקצתה לי היה קצר (רק 9 ימים נטו טיול) והיה חשוב לשמור על מינונים.

לאחר עצירת ביניים קצרה בבואנוס-איירס, היא הגיעה בטיסת פנים לאל-קלאפטה, שם שכרנו רכב מסחרי קטן שבו ניתן לדחוס הכל. לא פחות חשוב - רכב עם רדיו וחיבור לאייפוד. יש!

היום הראשון: הקרחון המתנפץ

תחנה ראשונה במסלול - קרחון פריטו מורנו ‭")‬הקרחון המתנפץ‭,"‬ בפי הישראלים), יעד חובה למטיילים מכל הסוגות. הקרחון נמצא בפארק לאומי לוס גלסיארס, כ-80 ק"מ דרומית-מערבית לאל-קלאפטה (כניסה לאתר 10 דולר). נראה כי כל מיצי כדור הארץ קפאו להם בגוש הקרח הזה, המתנשא לגובה 60 מטר. פריטו מורנו הוא חלק משדה הקרח הדרומי, הנחשב לשלישי בגודלו בעולם אחרי אנטרקטיקה וגרינלנד.

האטרקציה העיקרית בפארק היא מיני-טרקינג על הקרחון, הרפתקה לא זולה ‭70)‬ דולר) אבל בהחלט משתלמת: שיט קצר אל עבר הקרחון ושיטוט (שעה וחצי) בין חריציו התכלכלים והעמוקים, בעזרת "קרמפונים" - סנדלי נעצים להליכה על קרח. המחיר כולל גם מדריך צמוד, ובסוף וויסקי און דה אייס, עם קרח אוריגינל היישר מהקרחון.

אמא, בת והשמיים הם הגבול

אנחנו עומדות נפעמות בלבו של פריטו מורנו, לא יודעות מה לצלם קודם. די קר שם למעלה, אבל המאמץ שווה את מופע הצבעים המרהיב בלבן־טורקיז, שלא לדבר על אמא ובת שחוות בשיא מוחשיותה את הרגשת "השמיים הם הגבול".

כמה דקות משם, ואנחנו מגיעות לתצפית קרובה יותר על הקרחון. על מרפסות העץ שנבנו במורד הגבעה פוגשים טיילים רבים ושומעים בליל של שפות והתרגשויות. ההמתנה על המרפסת, בקור הצורב וברוח העזה, השתלמה: הצלחנו לראות מקרוב התנפצויות מפוארות של חלקי הקרחון לתוך המים - מחזה עוצר נשימה.

הייתה זו יריית פתיחה אקולוגית טהורה למסע שלנו. שבנו לאל־קלאפטה וסיימנו את היום במסעדת בשרים ארגנטינית קלאסית, עם בקבוק יין, צ׳וריסוס וסטייק ביפ־דה־לומו משובח, והכל במחיר שווה לכל נפש. אל תבכי ארגנטינה.

היום השני: חלווה ובמבה

העיירה הצ'יליאנית פוארטו נַטאלס שוכנת 350 ק"מ מדרום־מערב לאל-קלאפטה, מה שאומר חמש שעות נסיעה ברכב, כולל מעברי גבול קלים לחצייה. פקידי הגבול משני הצדדים מורגלים בטיילים ישראלים ומסבירים להם פנים.

בדרך עצרנו מדי פעם בשולי הכביש ואילתרנו פיקניק שהתבסס לרוב על חלווה, במבה ושקדי מרק שאמא סחבה מהארץ. כשאתה רחוק מהבית, המזכרות האלו תמיד טעימות פי אלף.

באופן כללי, עם ההגעה לכל אחד מהיעדים בטיול, המשימה הראשונה היא להינעל על מקום לינה. אמא בחרה את ההוסטל בפוארטו נטאלס ושכרה חדר זוגי עם כל הפינוקים. אחר הצהריים יצאנו לסידורים בעיירה, שכללו הצטיידות במצרכי מזון, ביקור בבית המרקחת וכמובן גלישה באינטרנט ובדיקת המיילים מהבית. אחרי ארוחת ערב במסעדה שבה גבו מאיתנו מחיר מופקע של 12 דולר לחליצת בקבוק יין שהבאנו מארגנטינה, הלכנו לישון נרגשות לקראת הטרק שלמחרת.

היום השלישי: אמא גיבורה

טור סד לפיינה הוא אחד הטרקים המפורסמים והמתוירים בעולם. הפארק הלאומי (כניסה 30 דולר‭150 ,(‬ ק"מ ממערב לפוארטו נטאלס, מציע מסלולים רבים ומגוונים - בין יום אחד לשמונה ימים. המפורסם ביניהם הוא מסלול ה‭,W-‬ על שום צורתו: עולים ויורדים מנקודה לנקודה ותופרים חלק מהקטעים פעמיים. אורכו המומלץ במונחים של זמן הוא ארבעה ימים, אבל אנחנו, בשל קוצר זמן, כיווצנו ל־35 קילומטר של עליות, ירידות ומישורים בשלושה ימים.

היתרון במסלול הזה הוא אופציית הלינה ברפיוג'יס (אכסניות‭,(‬ מה שמונע נשיאת ציוד מחנאות כבד ומזון על הגב. הפינוק עולה לא מעט ‭30 -‬ דולר למיטה בחדר משותף לשמונה מטיילים ותשלומים נוספים לארוחות.

המקומות הכי יפים הם גם הכי רחוקים

עוד יתרון בטרק הזה הוא שאין צורך להיגרר עם מלאי מים, מספיק בקבוק ריק אחד שאותו ממלאים ישר מהטבע, איפה שרק מתחשק. ואיזה מים!

מזג האוויר לא האיר לנו פנים, אבל זהו עניין שבשגרה, שלא משפיע לרעה על מצב רוחו של מוצ׳ילרו גאה. רוחות עזות וטפטופים בווליום משתנה קידמו את פנינו כבר מהקילומטר הראשון, אבל אנחנו יצאנו לדרך לבושות במיטב המותגים המקצועיים: חולצה תרמית, מיקרו פליז, פליז, מעיל גשם, חם-צוואר, כובע צמר וכפפות. בקושי אפשר היה לראות אותנו מרוב הבגדים, אבל העיקר שהיה חם.

המסלול המתוכנן ליום הראשון בטרק היה קצר - שעתיים טיפוס עד לרפיוג'י הראשון, ‭.CHILENO‬ אמא עמדה במשימה בגבורה ואני זו שהשתרכתי אחריה. הגענו לבקתה המחוממת, הפשרנו, ולאט לאט התקלפנו מכל שכבות הלבוש. אמא עטה מיד על פקידת הקבלה ואחרי מיקוח מהיר, בספרדית עילגת מגובה בהמון תנועות ידיים, קיבלנו חדר פרטי רק לנו. וגם הנחה.

הרפיוג'י הזה הוא נקודת זינוק לעבר שלושה עמודי גרניט בגובה ‭2,000‬ מטר מעל פני הים, הלא הם ה"טורס" שהעניקו לשמורה את שמה. שלושתם צופים על לגונה מרהיבה והשעה הטובה ביותר לראות אותם היא שנייה אחרי הזריחה, כשהם נצבעים על ידי השמש בגוני צהוב וכתום. ובמילים אחרות: השכמה מוקדמת.

לאחר ארוחת ערב שכללה בקבוק יין שסחבנו על הגב (מומלץ) ומשחק קלפים ידוע בשם "יניב" (כשמו של מוצ'ילרו ישראלי שהמציא אותו) עם הולנדים ששמעו על המשחק עוד בטרם עזבו את אירופה, כיוונו את השעון לשלוש לפנות בבוקר. השעה הייתה כמעט 11 בלילה, ואור יום עוד בקע מן החלונות נעדרי הווילונות. למרות זאת התחפרנו אופטימיות ושמחות לב בשקי השינה.

כשהשעון צילצל, נכונה לנו אכזבה קשה. אמנם לא היינו היחידות על הרגליים, ובמסדרון הבקתה נראו עוד פנסי ראש דלוקים, אבל הבשורה הייתה חד-משמעית: מזג האוויר הסוער לא מאפשר לראות את פלאי הגרניט. כנראה שנצטרך להסתפק בגלויות.

היום הרביעי: לכל הרוחות

עם עלות הבוקר מתוך השמיים הזועפים החלטנו בלב כבד לעזוב את הנקודה ולהמשיך לחלק השני של המסלול, מבלי שראינו את השלישייה המובטחת. אני זוכרת שלאורך כל ההליכה באותו יום אמא אמרה שהשמש עוד מעט תצא. למרות שהייתי סקפטית זכרתי ש"אמא תמיד צודקת‭,"‬ ולקראת צהריים אכן נגלו לנו שמיים כחולים ושמש חייכנית.

הדרך עברה בין נחלים זורמים ואגמים. עצרנו במורד אחד המפלים והכנו מרק חם (עם שקדים מהבית, אלא מה‭.(‬ בהינו מרותקות בלגונות הצבועות בכחול-טורקיז, הבטנו אחת בעיני השנייה וכאילו שאגנו בבת אחת: "היה שווה לחכות‭."‬

לקראת אחר הצהריים החלה לנשוב רוח חודרנית וטורדנית. משבים שהגיעו למהירות של 100 קמ"ש הצליחו להעיף אותנו פה ושם מהשביל. את היום סיימנו ברפיוג׳י ‭,LOS CUERNOS‬ אחרי שש שעות הליכה אתגרית מנקודת היציאה.

נכנסנו ל"קבנייה‭,"‬ בקתה שהועמדה לרשותנו תמורת מחיר מופקע של 80 דולר. קיבלנו שישה מטרים רבועים, מקלחת חיצונית ושתי מיטות, אבל ברגעים כאלה קורת גג קשיחה היא חזות הכל. במרכז הקבנייה פתחנו גזיה, בישלנו ספגטי וקינחנו בקפה שחור ועוגיות אלפחורס מסוג הוואנה (הסוג המומלץ שאותו יש לקנות מבעוד מועד בארגנטינה‭.(‬ וכמובן, לא ויתרנו על יין אדום משובח.

הנוף שנשקף ממרפסת הקבנייה היה יפהפה. היינו כבר כמה ימים רחוקות מה-כ-ל, בלי קליטה בסלולרי - רק אנחנו, בת טיילת ואמא שלה, בתוך הטבע הבלתי נגמר הזה. איזה אושר!

ישנו טוב במיוחד, למרות הרוחות הפולשניות שאיימו להעיף את גג הבקתה. למחרת קמנו טעונות אנרגיה לקראת היום האחרון של הטרק.

היום החמישי: סוחבות בעלייה

לאחר ארוחת בוקר מפנקת ‭8)‬ דולר) אנחנו שוב עם התרמילים על הגב, צועדות לעבר הנקודה הבאה - העמק הצרפתי. מזג האוויר שוב מתעתע: לאורך יום אחד התחלפו מעל ראשינו ותרמילינו ארבע עונות השנה. הגענו לבסיס העלייה אל העמק, השארנו את התיקים ליד בקתת שומר היערות והתחלנו בטיפוס.

אני חייבת להודות שבחצי השנה שאני מטיילת עוד לא פגשתי מוצ'ילרו שממש אוהב עליות. זה היה היום השלישי בטרק, אמא התעייפה, ומשימתי העיקרית הייתה לעודד אותה במשך 90 הדקות שהפרידו בינינו לבין נקודת התצפית שממנה נשקפים קרחון FRANCIES ושני צוקי גרניט מרשימים. שעה וחצי של פמפום עיקש בעלייה, ואמא עשתה את זה כמו גדולה.

הראות לא הייתה במיטבה, וגם הרוח לא ממש עזרה, לכן צילמנו כמה תמונות חטופות עם ידיים מונפות אל־ על לאות ניצחון, וכבר גלשנו בדרכנו למטה. מהנקודה הזו נשארה לנו הליכה קלה של שעתיים וחצי לנקודת הסיום ולמעבורת שתיקח אותנו ליציאה מהשמורה.

טרק הוא סיפור מורכב, גם נפשית. הצעידה מתחלקת לשלב הריגוש וההתלהבות, שלב החבר'ה והצחוקים ושלב ההליכה לבד - אתה ועצמך מתמודדים צעד אחר צעד עם בלמי הטבע. אבל גם סוף טרק זה לא סיפור פשוט, ואכן, לקראת 30 הדקות האחרונות נראה כי לעולם, אבל לעולם, לא נגיע. עד שמעבר לגבעה האחרונה הופיע סוף סוף המזח המיוחל וחיוך ענקי של אושר עלה על פנינו. עשינו את זה.

כמו גלויה

הגענו דקות ספורות לפני המעבורת האחרונה של ‭22) 18:30‬ דולר לאדם, כולל שתייה חמה חופשית על הסיפון‭.(‬ חצי שעה של שיט, ואנחנו כבר ברחבת האוטובוסים שמחזירה לפוארטו נטאלס. כל הדרך חשבנו על הפיג'מה הנקייה והמיטה החמה שמחכה לנו בהוסטל. הגוף דאב, הצוואר היה תפוס, הכתפיים מתוחות - אבל הרגשנו שהרווחנו את זה ביושר.

היום השישי: בגדי א'

בבוקר אני מסתכלת על אמא ורואה שלמרות השמיים האפרוריים שליוו אותנו, היא שזופה להפליא. ההסבר פשוט: פטגוניה ממוקמת ממש מחת לחור באוזון והקרינה חזקה גם כשהשמש נחבאת אל הכלים.

לאחר יום מנוחה בעיירה, שהסתכם בשליחת תמונות הביתה, רביצה מול הטלוויזיה וארוחת ערב של מאכלי ים טריים ושוב יין, שמנו פעמינו אל התחנה האחרונה, פונטהאַרנַס (עדיין בצ'ילה‭250 ,(‬ ק"מ דרומית וכשעתיים נסיעה מפוארטו נטאלס. מצאנו מלון משובח, עברנו לבגדי א' וקרענו את הרחוב הראשי של העיירה.

היום השביעי: אלפי פינגווינים

בשבע בבוקר למחרת התייצבנו בסוכנות נסיעות מקומית ונפרדנו מ-64 דולר שזיכו אותנו בביקור באי מגדלנה. לאחר שיט של 40 דקות בסירת זודיאק חשופה, כשטיפות גשם קלילות מלטפות את פנינו הקפואים, עגנו באי ושמחנו לגלות 60 אלף זוגות פינגווינים מסוג מגלן. זוג אחד אפילו רץ לקראתנו תוך שהוא קם ונופל. איזו קבלת פנים משעשעת.

ניתנה לנו שעה לסייר באי הקטן ולהתפעל מהיצורים החנוטים בחליפות טוקסידו. הם מגיעים לכאן בחודש אוקטובר, בתום מסע דרמטי מפרך, כדי לדגור על ביציהם, ונוטשים במארס כשהצאצאים עצמאיים.

ממגדלנה שייטנו לאי מרתה. הפעם הסירה התמקמה כמה מטרים מהחוף, לתצפית מקרוב על מושבת אריות-ים, כשמספר לא מבוטל מהם משתעשע במים ממש מתחתינו.

השמיני והתשיעי: שלום, אמא

עברנו ביחד חוויה חובקת-כל, שייקח זמן לעבד אותה לזכרון מובנה. צלחנו נופים, הרים, אגמים, רוחות, קרחונים, שלגים. והגיע הזמן להגיד שלום.

עשינו את זה בפתח האוטובוס היוצא לאושוואיה, התחנה האחרונה שלי בטיול הגדול. לא האמנתי שתשעת הימים ביחד יעברו כל כך מהר. הציפייה וההכנות ארכו זמן רב, ועד שהמסע החל הוא כבר מסתיים.

אריות ים. גם הם שם

זו הייתה בשבילי חוויה רגשית עמוקה, לראות את כל המקומות המדהימים האלה יד ביד עם אמא שלי - החברה הכי טובה וגם הפרטנרית הכי שווה שהייתה לי לאורך ששת החודשים בדרום אמריקה. וכמו שאמא אומרת: "כל הדברים הטובים רחוקים ונגמרים מהר‭."‬ שוב צודקת.

זה כבוד גדול

הטיול מנקודת המבט של אמא (או כמו שקראו לי שם החבר'ה בקריצה - ”מאמא מוצי'לרו לוקו לוק‭("ו‬ בתום המסע חוויתי התרוממות רוח וחלק גדול ממני לא רצה לחזור. הייתי כבר 14 יום בחוץ, פרק הזמן הממושך ביותר שבו עזבתי את העבודה והבית אי פעם. אני משערת שכל אדם חייב לעצמו חופש, מהכל: ניתוק טוטאלי, היפוך שעות, אתגרי הישרדות במקום יעדים חומרניים, נופים אחרים, אוויר שונה, שקיעות וזריחות מרהיבות. מרחב אחר.

אבל בטיול כזה, של אם ובת, החופש טעון משמעות לגמרי אחרת: קודם כל צריך להיות מוזמן ורצוי, להתקבל בזרועות פתוחות, ללא סייג. זה כבוד גדול, כי לא כל בת 22 רוצה את אמא שלה בטיול הגדול. שנית, ובמרחק גדול מן התנאי הראשון, צריך את כל היתר - את האהבה לטבע, את המוכנות הפיזית (התאמנתי כמה חודשים טובים‭,(‬ את הפתיחות, הזרימה, ונכון, גם את כרטיס האשראי.

התמונות, הזיכרונות, החוויות והצחוקים שצברנו במשותף יישארו צרובים בזיכרוני לעולמים. וכן, יהיה בהחלט מה לספר לנכדים.

אמא דפנה

‭ ‬שיעורי בית למסע המשותף

• לדאוג להזמנה מוקדמת עד כמה שאפשר של מלונות והוסטלים.
• להזמין מיטה ברפיוג'יס בטורס דל פיינה לפחות חודש מראש. אפשר באינטרנט.
• לשכור רכב עם תא מטען גדול. יש לתאם את מספר הקילומטרים הצפויים עם הסוכנות ולוודא שאתם מקבלים את כל המסמכים הדרושים למעבר הגבול. ככלל, לא רואים כאן ג׳יפים ואין טיולי ‭,4X4‬ הכל זז כאן ברגל, בתחבורה ציבורית או ברכב סטנדרטי שכור.
• דלק בצ'ילה יקר פי 3 בהשוואה לארגנטינה, לכן מומלץ למלא מכל לפני המעבר לצ׳ילה.
• יש קליטה סלולרית בכל העיירות כמעט.
• מומלץ לפתוח תיבת אימייל פרטית למשלוח דרישות שלום, חוויות ותמונות. לא לשכוח לקחת מהבית את כבל ה‭.USB-‬ • רצוי לאתר תמיד קפה־אינטרנט־מהיר ולהתמקם בעמדה שיש בה כונן CD וגם מסך מהסוג השטוח והחדיש.
• לא להזמין טיסות מהבית לדרום הרחוק בשרשרת של קונקשנים - זה מסוכן. טיסות הפנים בארגנטינה לא ממש יוצאות בזמן ופספוס אחד מחריב את כל הלו"ז!
• ציוד טוב הוא מילת המפתח להנאה: מקל הליכה, כובע צמר, צעיף, פליז, מיקרו פליז, גרביים תרמיים, נעלי הליכה, דגמ"ח מרווח ורב כיסים, מעיל ניילון/ רוח, תרמיל עם מערכת גב הולמת, נעליים גבוהות ועמידות בכל מזג אוויר, פנס ראש, כפכפי קרוקס (חובה‭.(‬ מצד שני, לא לסחוב את כל הבית על הגב.
• אין בטיול- מסע כזה פולקלור ושווקים אתניים. הכל מתבסס על טבע, טבע וטבע. אל תבנו על קנייה של מזכרות.
• אתרי אינטרנט מומלצים: ‭delpaine-ו ‭ interpatagonia