חוויה מעוררת חושים בקרנבל בסלבדור

השבוע של הקרנבל בסלבדור לא היה דומה לשום דבר שחוויתי בחיים. שם, על שפת האוקיינוס האטלנטי, מתפרץ לו אוקיינוס של חושים ויצרים.

הבלגן מתחיל הרבה לפני יריית הפתיחה של הקרנבל. כשבוע קודם לכן, כל מי ששוהה בעיר: מקומיים ותיירים הופכים את שערם לגוש של צמות קטנות. אחרי שגם אני עברתי את המטמורפוזה הדרושה, הלכתי לסקור את דוכני האוכל שכיסו כל פיסת מדרכה.

הקוקוס שולט בכל. מעוגיות קוקוס-גויאבה דרך מאפינס, מיץ קוקוס ישר מהפרי ועד מוקקה, תבשיל עשיר בחלב קוקוס האופייני לאזור. גם בדוכני האומנות יציעו לך להפוך מלתחתך לקוקוס אחד גדול: ארנקים, חגורות, עגילים וכפכפים, כולם מעוצבים מקליפת הקוקוס. נשים אפריקאיות בשמלות לבנות מוכרות לחמניות בשמן עמוק הממולאות בשעועית, במיה, סלט ירקות ושרימפס.

יום חמישי בערב, הקרנבל מתחיל. אנחנו משאירים את חפצי הערך בבית ולוקחים רק מצלמה חד פעמית. את הכסף שמים בתחתונים. מפלסים את דרכנו לצד אחת המשאיות שעליה מופיעה להקה וכך מוצאים את עצמנו בתהליך הדיאטה המהיר בעולם. שמונה אנשים דוחפים אותי מכל צד ואני בקושי יכולה לנשום. כשכבר הפכתי לדף במכונת גריסה ניסיתי להיפלט לרחוב צדדי אבל קשה היה להדחיק מהראש את המראות של פסטיבל ערד ההוא.

אני משתמשת בכל איבר כדי לצאת מהרכבת האנושית המיוזעת שמורידה הילוך רק כשעוברת שיירת שוטרים עם אלות. בכל דקה בממוצע עוברות דרך כל אחד מכיסי חמש ידיים (למה לבשתי דגמ"ח??), ואת המצלמה החד פעמית מיותר לומר שלא ראינו שוב. חלק מהחברים אף טורחים להודות לי בהינף אגודל על שהענקתי להם את תכולת כיסי (חבילת סוכריות ועט).

הרחובות מתמלאים משאיות בגודל של ספינות, קבוצות קפואירה, ברזילאים רוקדים, ולי לוקח עוד שלושה ימים עד שאני מעיזה להתקרב שוב לרחוב הראשי. עד אז אני לומדת לרקוד סמבה מילדות אפריקאיות חמודות, ונדבקת לשירי הקרנבל הלא מאוד מסובכים (לה-לה-לה-קשאסה, אה-אה-אה-קפואירה). "אלוהים נמצא בכל מקום, אבל לא בסלבדור", אומר לי בחור ששרד גם הוא את הקרנבל.

• לקריאת הפרק הקודם לחצו כאן