לצאת מסיר הטשולנט?

כמדי חג, השבוע יצא שנפגשנו שוב - "החבר'ה". אותם חמישה–שישה זוגות שהגברים שבהם חברים טובים כבר מכיתה ז', דרך הישיבה התיכונית, ההסדר והצבא ושעם השנים נוספו אליהם לחבורה גם אנחנו הנשים, והילדים.

בבגרותם, פנה כל אחד מהם לכיוון קצת אחר - אחד יותר "דוס" אחד פחות, אחד אקדמאי אחד בהיי-טק, אחד מושבניק אחד עירוני, אחד "ימין חזק" אחד שמאל מתון, אבל מכנה משותף אחד יש לכולם - כולנו עדיין מחפשים איפה לגור. זה לא שאנחנו גרים באוהל מחוסרי הדיור מול הכנסת, כמובן. כולנו משלמים משכנתאות כבר לא מעט שנים, אבל איכשהו עדיין מרגישים כמי שטרם מצאו את מקומם. ומסתבר שזאת בעיה שמאפיינת בעיקר דתיים, ולא בכדי.

למי שגר בשכונה דתית - יש יותר מדי דתיים מסביב, "זה כמו בני ברק פה בשבת", למי שגר בשכונה חילונית - אין מספיק דתיים מסביב, "לא רואים כיפה ברדיוס של קילומטר, אני מוריד את הגיל הממוצע בבית הכנסת ל-70", בסביבתו של השלישי אמנם יש "שילוב טוב" בין דתיים לחילוניים אבל אלה לא דתיים "בסגנון שלנו", ועל סוגיית החינוך עוד לא דיברנו. פה יש רק בית ספר תורני וזה יותר מדי, שם יש הפרדה בין בנים לבנות מכיתה ד' וזה לא מספיק, ואלה מחפשים רק בית-ספר מעורב דתי-חילוני.

לכל זה יש להוסיף את חבילת האידיאלים שנלווית לדיון - אלה רוצים ליישב את ארץ ישראל השלמה, שניים רוצים להפריח את השממה, מעורבות חברתית בפריפריה היא חלום חייהם של זוג נוסף ויש את מי שרק רוצה לראות כמה שיותר ירוק בעיניים, ולא משנה איפה.

אפשר כמובן לומר שזה תסביך של הדור הצעיר שמחפש תמיד אחר "המושלם" ואף פעם לא מרוצה, אבל נראה שיש פה משהו יותר מהותי, ולא ברמת הטיעון הבנאלי והלעוס שציבור ה"כיפות הסרוגות" פשוט קרוע בין החרדים לחילוניים - הבעיה היא אינהרנטית לאישיות, או יותר נכון, לפיצול האישיות שלנו.

מצד אחד, כדתיים, הקהילה היא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו - לטוב ולרע, ולכן כל כך חשוב לנו שהיא תהיה בדיוק כמו שאנחנו רוצים: החל בשוויוניות המניין, גובה המחיצה ומיקום עזרת הנשים, דרך מידת האיזון בין ההקפדה על השקט ובין הבאת הילדים לתפילה, כמה דברי תורה יאמרו במהלך השבת ובאילו ניגונים תהיה תפילת הימים הנוראיים, וכלה בעניינים של מה בכך כגון מה לעשות במסיבת חנוכה או האם לערוך הגרלה במשלוחי המנות בפורים כדי להקל על הנטל. זר לא יבין זאת, אך במקרה של חוסר התאמה בין הציפיות לבין המציאות הקהילתית, לעתים יש תחושה אמיתית של חוסר שייכות.

מצד שני, עם כל הכבוד, ההערכה והחשיבות לקהילה, מי לא מכיר את תחושת הסלידה ממגורים בתוך "הסיר של הטשולנט"? את הפחד מהקהילה הדביקה שתשתלט לנו על החיים? אחד ממאפייני העולם המודרני הוא אותו

אינדיבידואליזם מערבי שמוביל אותנו להתכנס בד' אמותינו ולעשות לביתנו, מבלי הצורך או הרצון להשתייך לקולקטיב מסיים. אותה שאיפה לשמר את החירות האישית שלנו, ולממש אותה באופן עצמאי ומשוחרר מכבלים חברתיים, או במילים פחות גבוהות- לעשות מה שנראה לנו נכון, ולשים פס על כולם. ושוב, לטוב ולרע, זה לא פחות חלק מה-DNA התרבותי שלנו, מאשר הצורך העמוק בחיי קהילה משמעותיים.

אז בעצם, מה אנחנו מחפשים? מקום לא גדול אבל גם לא קטן, לא הומוגני אבל מורכב בעיקר מאנשים פלוס מינוס כמונו, פלורליסטי אבל בלי אנשים שהם לא פלורליסטים, קהילתי במובן האינדיבידואלי של המילה, מקום בו נוכל לממש את האידיאלים החברתיים שלנו, מבלי להקריב את החירות האישית, והכי חשוב - עם חינוך טוב לילדים (וזה כבר נושא בפני עצמו...) אז או שחז"ל היו נורא אופטימיים כשאמרו: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום", או שהם פשוט לא הכירו את חבורת המתלבטים שלנו...