צמוד קרקע - מזיק לחברה ולסביבה

תושבי הישובים צמודי הקרקע הם אנשים הגונים וטובים, שגורמים מבלי דעת לנזקים גדולים למדינה: צריכת האנרגיה ועלות התשתיות (מים, חשמל, ביוב, כבישים) פר תושב בישובים צמודי הקרקע גדולה פי כמה מזו שבערים; הבתים צמודי הקרקע מכרסמים בשטחים הפתוחים; ותושב ממוצע בכפר משתמש הרבה יותר ברכבו הפרטי – תוצאה ישירה של מרחקי נסיעה גדולים יותר ושל העדר תחבורה ציבורית זמינה. שוחרי הבנייה בפרברים משתמשים בשורה של נימוקים, אותם ניתן להפריך בנקל.

זה שוק חופשי. זכותו של כל אחד לקנות לעצמו דירה היכן שהוא רוצה

אז זהו, שזה לא שוק חופשי. ראשית, ההזדמנות לגור ב"צמוד קרקע", סגורה בפני מרבית האוכלוסייה: סיכוייו של כל מי שהוא רווק מבוגר, חד-הורי, נכה או קשיש להתקבל לישוב קהילתי, למושב או לקיבוץ, נמוכים מאוד. שנית, קוני הבתים בפרברים לא משלמים את המחיר האמיתי, העצום, של פיתוח התשתיות. הם מקבלים סיוע נדיב מהמדינה (על פי מחקר של ארגון "חיים וסביבה", תמיכת הרשויות בישראל במגזר הכפרי, שבו חיה רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, גדולה פי 4 מהתמיכה בערים) – וגם מהסוכנות, הקק"ל ועוד.

דווקא בעיר קיים שוק חופשי. מי שיכול ומעוניין להשקיע יותר – יכול, ומוזמן, לקנות דירה בשכונה טובה יותר – ואפילו, אם ידו משגת, במגדלי היוקרה - שהם פרטיים, ודייריהם משלמים בעצמם את מלוא עלותם.

אבוי לנו אם כולם יגורו בבלוקים בערים צפופות

לצד שיכונים כעורים, יש גם, בערים כמו ירושלים, חיפה, כרמיאל, נהריה וכו', שכונות שמציעות לבני המעמד הבינוני איכות חיים טובה, במרחק הליכה מחורשות גדולות ונסיעה קצרצרה מנוף הרים קסום. תושבי הערים האלה נהנים גם ממוקדי תרבות ובילוי סמוכים, ובניגוד לתושבי הפרברים לא נאלצים "לבלות" חלק ניכר משעות הערות שלהם במכונית, בפקקים.

אתה גוזר עלינו עתיד של בטון ומלט

נהפוך הוא: אם, נניח, כל תושבי שכונת "נוה שאנן" בחיפה היו בוחרים לבנות לעצמם בית צמוד קרקע, זה היה סופו של הנוף הירוק בכרמל. חד וחלק. מי שבונה את ביתו בפרברים מתוך "אהבה לטבע" כמוהו כשומר יער, שמדי לילה כורת לעצמו עץ אחד להסקה; אחרי 10 שנים הוא יסיים לכרות יותר מ-3500 עצים, ולא יישאר יותר יער לשמור עליו.

ומה עם פיזור האוכלוסייה?

תרומת המצפים בגליל לעניין הדמוגראפי היא זניחה: כל תושביהם יכלו לגור ברווחה בשכונה אחת בכרמיאל. יתר-על-כן, ע"פ מחקר שנערך עבור משרד השיכון, כמעט כל תושבי הישובים צמודי הקרקע לא היגרו ממרכז הארץ, אלא בסך הכל עברו דירה בתוך אותו אזור. למעשה, עידוד הפרברים גוזל מהערים בפריפריה את תושביהן החזקים ביותר. כך קורה שערים כמו כרמיאל ונהריה נחלשות, ולא מצליחות לממש את הפוטנציאל שלהן למשוך אוכלוסיה איכותית ממרכז הארץ, בזכות הנוף ואיכות החיים הגבוהה שהן מציעות, יחסית לערים רבות בגוש דן.

ומה עם הבנייה הבלתי חוקית הערבית?

מי שצריך לפתור בעיות כאלה הם משרד הפנים, המשטרה, ההוצאה לפועל וכו' – ולא אזרחים פרטיים, שבסך הכל מעוניינים בבית עם גינה. איך בדיוק תושבי באר מילכה, ישוב זעיר של 20 משפחות על גבול ישראל-מצרים, שומרים על ביטחון המדינה? הם יגנו עלינו במקרה של מלחמה עם מצרים? ומדוע מדינה, שכבר ידעה סכסוכים עם שכנותיה בשל המחסור במים, מתעקשת לבזבז את טיפות המים האחרונות שלה כדי לאפשר ליחידים לגדל גינות פורחות דווקא באמצע המדבר?

ציונות היום זה לא קומץ בתים אדומי גגות על גבעה נידחת, אלא הרכבת המהירה לבאר-שבע והטכניון ורפא"ל ושדרות.

ומה עם הנגב? שם יש הרבה מקום

כשמדובר בשטחים פתוחים, יש חשיבות עצומה לא רק לגודל השטח, אלא גם לרציפות שלו. לא רק מבחינת בעלי-החיים והצמחייה, אלא בעיקר מבחינת המטייל באזור, יש הבדל עצום בין שטח פתוח בגודל עשרה קמ"ר לבין שני תאי שטח בגודל חמישה קמ"ר כל אחד, גם אם מדובר באותו שטח כולל בדיוק.

מה ההיגיון להרוס את מעט הנוף הפתוח הפראי שעוד נותר לנו? ולשם מה לבזבז משאבים כה גדולים על "חוות בודדים", שתרומתן לפיזור האוכלוסיה היא אפסית?

יש הרבה מקום לבנות בנגב – באמצעות הרחבת הערים הקיימות. לפיכך הצעדים החשובים, והמשמעותיים באמת, לפיתוח הנגב היו סלילת הרכבת המהירה לבאר-שבע ולדימונה, שקרבה מאוד את הנגב למרכז, והתכנית להקמת עיר הבה"דים בדרום, שאם תתבצע תביא הרבה אוכלוסיה איכותית לנגב.

הירוקים גרים בעצמם בפרברים, ומטיפים לאחרים

חלקם בנו את ביתם לפני שנים רבות, כשעוד לא היתה מודעות לנושא. אבל נכון, גם בקרב הירוקים יש צבועים. לי, בכל אופן, המצב ברור: כמסטרנט בטכניון אני מקבל לעתים לדוא"ל הזמנה "מפתה" לבנות את ביתי בישוב קהילתי בגליל. לא, תודה: נאמן, כדרכי, לאמרה של גראוצ'ו מרקס "אני לא מוכן להיכנס למועדון שמקבל אנשים כמוני", אני מוותר מראש על התענוג המפוקפק של מגורים בקרבת "אנשים כמוני". ובכלל, אנו צריכים להיות מעט יותר הוגנים כלפי ילדינו: גם כך, העולם שאנו מורישים להם מלא בבטון, מלט וזיהום אוויר הרבה יותר מזה שאנו קיבלנו מהורינו; בואו לא נהרוס להם את המעט שנותר.