גילוי מסמר שיער

מפגשי חילונים-חרדים נקראים אצלי מפגשים מהסוג השלישי. אני פוגשת הרבה אנשים על בסיס קבוע, אבל דיאלוג החילונים-חרדים, הוא מבחינתי המוזר מכולם. בתכל'ס אנחנו יכולים להיות שכנים, לעבור באותם רחובות, לשמוע את אותן מהדורות החדשות ועדיין הפער התרבותי הוא אדיר.

במפגש עם חילונים, בפרט כאלה שלא יוצא להם להיפגש עם חרדים על בסיס קבוע תמיד מגיע באיזה שלב "זמן השאלות הסקרניות". בדרך כלל כשמדובר בי, אישה חרדית, השאלות מתמזגות כולן לאחת.

אצל הרבה מהגברים זה מגיע כבר בתחילת השיחה, ממש אחרי המבוכה הקלה של אי לחיצת היד, סוג של תפיסה גברית שאומרת "בוא נגמור עם הבעיות קודם". אצל הנשים זה בדרך כלל מגיע אחרי בחינה מדוקדקת של לבושי, לפעמים אני ממש שומעת את אנחות ההקלה כשהן קולטות שהחולצה שלי נקנתה בדיוק באותה חנות שבה הן קנו את המכנסיים. בדרך כלל המפגשים האלה מתרחשים בנסיבות מקצועיות. הם עומדים מולי, מנסים לדבר ביזנס אבל העיניים נודדות לכיוון מעלה ראשי בוחנות, אומדות וסוקרות.

לפעמים, מתוך הנאה זדונית, אני נהנית לשבת שם, לראות אותם מתפתלים על הכיסא כשאני יודעת שמשפט אחד יהפוך אותם לנינוחים הרבה יותר. חלקם, בעיקר הנועזים שבהם, מצליחים להשחיל את השאלה שעומדת להם על קצה הלשון מהרגע שראו אותי. בדרך כלל הנוסח הוא כזה:

"את חרדית?",

"כן",

"את נשואה?",

בשלב הזה העיניים נודדות זמנית לכיוון יד שמאל מקבלות אישור סופי לפני זריקת הפצצה, "אז תגידי", הנה זה בא, "איך זה שאת לא מכסה את הראש?". לרוב אני מעדיפה לתת תשובה הטריוויאלית שכן, אני מכסה את הראש במחיר של 1000 דולר, חתיכת כיסוי. ואז לראשונה בחייהם הבוגרים מגלים הסקרנים את המושג "קסטם".

המתקשים להבין וקטני האמונה מוודאים בשלב הזה שהם אכן שמעו נכון. "זה פאה", אני חוזרת שוב כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהם סובלים מבעיית שמיעה. בשלב זה מתרחשת נדידה מחודשת לכיוון קו השיער, בניסיון חסר טעם לפתור את התעלומה. עיניהם הלא מנוסות לא יצליחו גם בעוד מיליארד שנים לגלות את מה שהפיאנית המומחית שלי, היסוותה ברוב גאוניותה.

"ממש לא רואים שזו פאה", אומרת לי, המומה, דוברת של גוף ממשלתי שלא אנקוב בשמו, כזה שכבר הספיק לצבור רקורד כזה של סקנדלים שאמור היה לחסן אותה מהפתעות לכל החיים.

"אפשר לגעת?", היא שואלת ואני מהנהנת בראשי בחוסר ברירה וזוכה לליטוף על הראש כאילו הייתי פודל גזעי. "ממש אי אפשר לדמיין שזה לא שלך". היא ממשיכה ומבקשת לדעת איך יוצרים את הנס הזה שעולה כמו משכורת חודשית ממוצעת. העניין שלשמו התכנסנו נדחק בכלל לפי שעה הצידה כשאני מדקלמת לה את 60 השניות על פאות קסטם.

אז כדי שלא תאבדו את הראש:

במיוחד עבור כל הסקרנים, בתקווה שזה יחסוך לי שאלות בעתיד. זה הזמן לתקציר למה שהחברה הכי טובה שלי קוראת "המרוץ אחרי הקסטם".

אז אם תהיתם, כן פאה זה דבר יקר שגם יכול להגיע ל-2000 דולר. אתם מוזמנים לחשב את זה בחילונית במחיר של נופש זוגי ביוון. זה אכן מותאם אישית, חלק מהבסיס וחלק מהשערות עברו התאמה בהמשך, ובמחירים כאלה אי אפשר לצפות לתוצאה אחרת.

זה נוח? כן בהחלט, רק אל תדברו איתי באמצע יולי-אוגוסט עם "הנוחות" הזו על הראש, זה עלול להיגמר לא טוב. ולשאלת השאלות, האם אין לי על מה לבזבז את הכסף שאני משקיעה ככה בפאה? דווקא כן, יש לי על מה לבזבז אבל בשביל משהו שנמצא על הראש במשך רוב הזמן לאורך כל השנה גם אתם תסכימו איתי שזו השקעה משתלמת. כמובן כל עוד לא מאבדים ת'ראש.

טלי פרקש היא עיתונאית חרדית